מרחב הגירה וזהות – היטמעות

המודל של גלייזר וגורדון הוא אידיאל, הוא מודל שמנסה לתאר מציאות אידיאלית, מודל שמנסה לתאר את החברה הראויה. גורדון וגלייזר הם מהאליטה האקדמית של ארה"ב. מולם התחילה להתפתח תגובת נגד שאומרת כי המודל הזה הוא מודל ליברלי. המודל טוען לשוויון בסיסי. הוא מסתכל על תהליך ההיטמעות כתהליך רצוני. יש פה משהו קצת נאיבי. המודל הזה מניח חברה דמוקרטית, קפיטליסטית, ליברלית, חילונית. הוא מתעלם מיחסי כוח לא שוויוניים והשלכותיהם על יצירת חסמים מבניים להיטמעות או שילוב בזרם המרכזי. אנחנו מניחים שהחברה תשתלב ותשתנה אבל בדרך יש לא מעט חסמים שעומדים בפני תהליך ההיטמעות:

  • חסם מעמדי – מהגר שמגיע דל אמצעים, הסיכוי שלו להתקדם נמוך מאוד. בתוך מודל ההיטמעות אין התייחסות לאנשים חסרי אמצעים לממש את זכותם להתקדם ולהיטמע.
  • חסם זהותי – אנשים נרתעים לעבור את הגבול (גזעי, אתני, דתי). המודל לא מיושם בקלות. החברה יכולה לדחות בעצמה אנשים דתיים/בעלי צבע עור שונה/בעלי מגדר שונה.
  • חסם פוליטי אידיאולוגי – אנשים בעלי דעות קיצוניות מאוד יכול להיות שיידחו על ידי החברה כשינסו להשתלב בה.
  • חסם מרחבי – אי אפשר לעשות מודל על היטמעות בלי להתייחס לסביבת המגורים בה האדם גדל. על הנושא הזה, שהוא נושא מפתח בקורס, נרחיב בהמשך.

החסמים הללו אינם אובייקטיבים אלה נוצרים על ידי מערכות כוח. הם יוצרים תהליכים הדדיים של ריבוד, דחיקה, התנגדות, הסתגרות (סגרגציה) ופיצול. המרחב הוא הזירה המרכזית של מעשי החסימה. בדרך כלל כשאין היטמעות אנחנו נוטים להאשים את הקבוצה שלא ניסתה להיטמע אבל אנחנו מתעלמים מהחסמים שעומדים בפניהם בדרך להיטמע בחברה. אישה בחברה דתית שלא יכולה ללמד/לנסוע באוטובוס עם גברים זה מהווה גבול עבורה. גבר אתיופי שהחברה לא מוכנה לקבל את צבע עורו זה גבול וכד'. הריבוד האתני המתמשך שנבנה במשך שנים בישראל הוביל לתביעות רב תרבותיות מהחברה בישראל. אנשים רבים מבינים שזה לא הוגן לוותר על תרבותם.

פיאצה (מרחב פתוח) ונציה – המרחב הפתוח הדמוקרטי הראשון (על פי טענות ונציה). המקום משמעותי לבניית חברה פתוחה, ליברלית ודמוקרטית. זה המקום לאסיפות והפגנות כבר מלפני 300 שנה. ונציה בזמנו הייתה מדינה עצמאית ששלטה עד קפריסין. היא הייתה אימפריה שהתפשטה בעקבות המסחר שלה, הייתה לה שליטה כלכלית ולא שליטה צבאית. ליד המרחב הפתוח הזה היה גטו חדש ליהודים. ונציה הייתה המדינה הראשונה שפתחה גטו ליהודים (1815). הגטו למעשה הוא ההפך מהמרחב הפתוח. הגטו נועד להגנת היהודים והם היו צריכים להיות בו מרדת החשכה ועד עלות האור. למעשה הגטו יוצר משהו הפוך מהיטמעות, הפוך מליברליות.

מרקוזה כותב על ארבעה מרחבים:

  1. גטו – מרחב כפוי ובו כוחות חיצוניים מונעים את היציאה מהגטו. זהו מנגנון מנוגד לתהליך ההיטמעות. הגטו הוא תמיד לא מרצון. לפעמים הנהגת הקבוצה רוצה להיות נפרדת אבל עדיין היציאה ממנו נמנעת על ידי כוחות חיצוניים. בקהילה החרדית למשל היום, מי שיוצא מ"הגטו" כבר לא יכול לחזור אל החברה שלו, ההנהגה המקומית תכפיש אותו. גטו לרוב יהיה של קבוצה חלשה, אנשים ממיעוט שמודרים מהחברה.
  2. מובלעת – גבולות חצי פתוחים ותנועה איטית – פה יש אלמנט רצוני. ניתן לצאת ממנו אבל קשה מבחינות אחרות, אנחנו לא רוצים לצאת. אנחנו רוצים להיות קרובים לאנשים שדומים לנו, יש בתי ספר טובים וכד'. בתוך העיר ניתן לראות הרבה מובלעות.
  3. מצודה – בעניין המצודה הגיאוגרפיה לא מספיקה על מנת להבין אותה אלא צריך להבין את יחסי הכוחות. מצודה היא אוכלוסייה חזקה שמבדלת את עצמה (קיבוצים עם שערים). פה הקהילה החזקה מונעת את הכניסה אליה (לעומת הגטו בו הקהילה מונעת את היציאה). הקהילה החזקה מבחינת ריכוז במפה תיראה בדיוק כמו הגטו לכן צריך לשלב את ראיית המרחב עם יחסי הכוח.
  4. מרחב פתוח (כמו פיאצה) – כביכול כל אחד מאיתנו שחי בחברה ליברלית, בעל חירות לנסוע ולגור איפה שהוא רוצה. בפועל, כשאנחנו נכנסים לתוך הערים יש כל מיני חסמים שמונעים מאיתנו לגור איפה שאנחנו רוצים ושלושת המרחבים מעלה מדגימים כמה מהם.

ספרות

ספרות היא דבר שנוצר לאורך תקופה ארוכה. אחד ספרות החוקרים החשובים של הספרות המודרנית היה חוקר בשם הווארבאך יהודי גרמני שנאלץ לברוח מגרמניה במהלך מלחמת

הרמפרודיטים

  מאמרה של פאולה סנדרס: המפתח לכניסה לכל חברה היא ההגדרה של האדם האם הוא זכר או נקבה. ועל כן הבעייתיות עם הרמפרודיטים. העניין הוא

ניאוף בשריעה ובמשפט חלק ב

מאמרה של לסלי פירס – "הדילמה של פאטמה": פירס היא חוקרת של היסטוריה ומגדר במיוחד באימפריה העות'מנית. פירס חיה במשך שנים בטורקיה והתחתנה עם עות'מניסט

אל תעצרו כאן

יש עוד מה לגלות

ספרות

ספרות היא דבר שנוצר לאורך תקופה ארוכה. אחד ספרות החוקרים החשובים של הספרות המודרנית היה חוקר בשם הווארבאך יהודי גרמני שנאלץ לברוח מגרמניה במהלך מלחמת

הרמפרודיטים

  מאמרה של פאולה סנדרס: המפתח לכניסה לכל חברה היא ההגדרה של האדם האם הוא זכר או נקבה. ועל כן הבעייתיות עם הרמפרודיטים. העניין הוא

ניאוף בשריעה ובמשפט חלק ב

מאמרה של לסלי פירס – "הדילמה של פאטמה": פירס היא חוקרת של היסטוריה ומגדר במיוחד באימפריה העות'מנית. פירס חיה במשך שנים בטורקיה והתחתנה עם עות'מניסט