מאמר מיוחד – על ניצולי השואה חלק ה'

ארגון שארית הפליטה בבוואריה' – יהודה באואר:  תפקידו של הצבא של בעלות הברית הוא לא להיות

לשכת סעד. צריכים במהירות הבזק לדאוג לבעיית עקורים ולהחזירם לארצות המוצא. בתוך זה יש 3 הנחות

יסוד שעל פיהם פועלים לגבי הקבוצה:

.1 כל העקורים הם בגרמניה בעל כורחם. הם הועברו לשם מכל מיני סיבות בניגוד לרצונם. ומן הטבע

שהם רוצים לחזור הביתה ואנחנו נעזור להם.

.2    הם רוצים לחזור הביתה

.3    אין שום ספק שבבואם חזרה לארצותיהם הם יתקבלו בחיבוק של עמם וממשלותיהם.

– 13 מיליון עקורים מפריעים לשיקום המהיר של גרמניה כפי שבעלות הברית ובמיוחד ארה"ב רוצות. רוצים שיקום מהיר כי למדו מהטעות של מלה"ע ה1- שהובילה למלה"ע ה.2- שיקום גרמניה הוא תנאי בל יעבור להשתת דמוקרטיה יציבה במדינה המובסת והעקורים מפריעים

לשיקום.

 

וילנה: שהיהודים השתחררו מהמחנות, למשך 6 שבועות הם לא פגשו אף נציג יהודי מהעולם היהודי שמחוץ לסיפור השואה. הם חשו יאוש עמוק ותמיהה גדולה. בנוסף, הם לא היו מודעים לשיקולים בצמרת הצבא הסובייטי והאמריקאי בנוגע לסוגיית העקורים וגם לא ידעו שיש עוד 13 מיליון עקורים. מתוך העובדה שהם לא רואים אף נציג יהודי, הם מתארגנים בעצמם באופן עצמאי. בולטת הקבוצה מוילנה, בירת ליטא, שהייתה

מנהיגה של שארית הפליטה במזרח אירופה.

ועידת סט.אוטיליין: חודשיים אחרי סיום המלחמה, מתכנסת ועידה עם נציגים מכל מחנות העקורים על אדמת גרמניה ואוסטריה. הועדה מתקיימת בסט.אוטיליין שהיה בית חולים לפצועי מלחמה שבשלב מסוים נתן מענה לחולים יהודיים. בוועדה היה ועד של כל אחד ממחנות העקורים. ההחלטה בקיום הועדה נבעה

מהרצון להתארגן ביחד ולפעול בצורה רוחבית ולא להישאר במתכונת בה לכל מחנה היה ארגון לעצמו.

לוועידה הגיעה לראשונה נציג מהארץ – משה דובקין. בוועידה היו 48 נציגים שייצגו 45,000 עקורים.

יוסלה רוזנצווט: מנהיג של ועד של קבוצה קטנה שניצלה במחנה ברגן בלזן. הם מגיעים לועדה אך מסרבים להצטרף לועד הראשי של הוועדה וגם לא להצהרה שהתקבלה שם. ברגן בלזן היה באזור הכיבוש הבריטי. הם מתחילים במלחמה נגד הבריטים בשביל לשפר את מצבם של ניצולי השואה. הבריטים מפחדים שבעיית

העקורים תשתלב עם בעיית ארץ ישראל.

משה דובקין: חלק מצמרת היישוב בארץ. הוא מגיע לדבר עם הניצולים. הרגש הלאומי היה שם, אבל לארץ ישראל לא היה שום דבר שיכלה להבטיח לעקורים משום שהספר הלבן שפורסם ב39- הגביל את מספר העולים והמכסה נגמרה. לנציגות היישוב מהארץ אין שום בשורה, שום דבר קונקרטי להציע. דובקין מאוד רצה

לעזור לניצולים, אך לא היה מסוגל ולא מבטיח שום הבטחה.

העקורים והציונות: כל ניצולי השואה הסכימו שלקיומה של מדינה יש משמעות קיומית, על אף שבסופו של

דבר לא כולם באו לארץ. הציונות שלהם היא לא במובן ההיסטורי הקונקרטי שלה אלא ציונות אינסטינקטיבית, מהבטן, רגשית וקיומית. ציונות שאומרת שלקיומה או אי-קיומה של מדינה יהודית יש משמעות של לחיות או לחדול. נגמרה האופציה שלנו להתקיים באירופה כי שם אנחנו תמיד נהיה מיעוט נרדף ועכשיו אנחנו גם

יודעים שנהיה מיעוט נרצח. רק הציונות המדינית ומהעשית יכולה להיות.

הציונית לא כפי שהניצולים ראו אותה: ההגדרה של הציונות ניתנה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל. "ציונות

שואפת להקים לעם היהודי בארץ ישראל בית מולדת מובטח על פי משפט הכלל." אם מפרקים את זה –

להקים לעם היהודי- עשייה עצמית, בית מולדת זה מושג רומנטי שהולך לשורשים התרבותיים של העם היהודי.

בארץ ישראל – לא ארץ ישראל כבית מולדת, אלא בארץ ישראל. הציונות הזאת שמקורה בפעילות של הרצל, היא ציונות שמקורה בחשיבה אינטלקטואלית. בכתבים של הרצל ניתן לראות שיש לו השקפת עולם שלמה

על המדינה היהודית. הרצל היה אינטלקטואל. יש פה חשיבה אינטלקטואלית של תהליכים היסטוריים.