הייחודיות של החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם:
– חוק רטרו אקטיבי – חל על אירועים שחלו 10 שנים קודם לכן.
– חוק אקסטריטוריאלי – עוסק בפשעים שלא נערכו על אדמת המדינה הזאת.
– דין מוות – החוק היחיד שאם אתה מורשע בו דינה עונש מוות (עונש המוות היחידי.)
– פשעים נגד יהודים – לא מדובר בפשעים נגד האנושות או נגד המלחמה.
– עדות שמיעה – מאפשר הרשעה על סמך עדות שמיעה.
– אין התיישנות – בפשעים הקשורים בו אין התיישנות.
הקונטקסט של משפט אייכמן: בסוף שנות ה50- ישראל נהנית מהעשור הטוב ביותר שלה. יש שקט בגבולות,
התבססות כלכלית, יחסים בינלאומיים עם יבשת אפריקה ואירופה, רנסנס ביחסים עם אסיה, השילומים
מגיעים, פריחה ושגשוג. כשהמתח הביטחוני והכלכלי סופסוף יורד, החברה מתחילה להתבונן פנימה והסדקים מתחילים להתגלות. השיח הלאומי הוא אחר. הציבור הישראלי נחשף למשפט אייכמן לאחר שמשפט קסטנר
עשה לו הכנה.
הרקע למשפט אייכמן: הידיעה על תפיסתו של אייכמן נמסרה בכנסת במאי 1960 בהודעה בת 62 מילים.
מי שתפס את אייכמן היו אנשי הביטחון הישראלים. הכנת המשפט לקחה שנה שלמה ובלטה בהכנה שלה
המשטרה שהקימה יחידה מיוחדת – לשכה .06 היא עשתה עבודת תחקיר רחבה שמעט מאוד משטרות עשו.
משפט אייכמן: משפט אייכמן היה ההמחשה הראשונה מאז 48 על כמה השתנה מעמדו המדינה של העם
היהודי מהרגע שנהייתה לו מדינה. מרגע שיש מדינה התחושה היא שיכולים להעמיד לדין את כל מי שעשה
לנו רע. בן גוריון מכנה זאת משפט נירנברג היהודי (בנירנברג הזניחו את הקייס שלנו.)
פסקת הפתיחה של האונזר במשפט אייכמן: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נ שטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא ישמע. אהיה על כן לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא".
המשמעות של האמירות של האוזנר: בנאומו יש הרבה הפניות לסיפור היהודי הישראלי (מנהיגות מוסרית של שופטי ישראל, אני מאשים של אמיר זולה מפרשת דרייפוס, 'על כן אני להם לפה' כמו שאמר אהרון למשה במעמד יציאת מצרים שהוא הלידה של היהודי ו'כולם זועק מהאדמה' כפי שנאמר בסיפור של קין והבל.) זהו
המפגש הראשון של הקו של הישראליות עם הקו של השואה.
המשמעות של משפט אייכמן: במשפט אייכמן, במהלכו ואחריו, נפגשים אצל הניצולים המושג שואה והמושג מדינה והופכים לאחד. השואה הופכת לאחר המרכיבים בזהות הישראלית. המידע לראשונה הופך לידיעה. העדויות של הניצולים מסופרות לראשונה בגוף ראשון יחיד היו לב ליבו של מה שנקלט בציבור הישראלי, סיפור רחב של כל הניצולים מכל היבשת. סך כל העדויות יצרו שיח חדש בנושא השואה. הציבור
מבין שהשואה היא לא רק ששת המיליונים, יש ציבור גדול שיושב בארץ שהוא גם חלק מסיפור השואה. בנוסף, משפט אייכמן מכניס את הניצולים חזרה לקונטקסט השואה. הניצולים מקבלים קלסתר פנים והשואה נכנסת
לזהות הלאומית.
התודעה: תודעת השואה נכנסת לשיח הישראלי במידה רבה ומכרעת אחרי מלחמת יום הכיפורים. החברה
מבינה את מצבה הקיומי בהתאם למלחמה וכך גם את החלטותיה הקיומיות. השואה הופכת לתודעה. היום,
כל מצב שלנו נמדד לאור השואה – האם הוא שואתי או לא שואתי.
הביקורת על התודעה כיום: רבים חושבים כי מדינת ישראל קמה בגלל השואה. זה לא נכון. המדינות
שהצביעו בעד הקמת המדינה לא חשבו על השואה. השיקולים היו אינטרסנטיים ולא הומניים. מותם של 6
מיליון אינו שווה להקמת אף מדינה או ישות. לא קמנו מעפר הקורבנות.
