תומאס קון כתב בשנות השישים את הספר "על טיבן של מהפכות מדעיות". הוא טען שאנחנו נוטים לחשוב שהידע המדעי נצבר נדבך על גבי נדבך. מימי מצרים העתיקה ועד ימנו. אבל, הדרך להסתכל על המדע היא כסדרה של עולמות שנבנים ונהרסים. כל מדע מיוצר בתוך פרדיגמה – סדרה של הנחות יסוד שמניחים לגבי העולם. בתוך הפרדיגמות יש נוסחאות והנחות לגבי אמת ושקר, יש סדרה של מונחים. למשל האסטרונומיה של העולם העתיק הייתה האסטרונומיה התלמאית שהניחה שהעולם נמצא במרכז היקום, נברא על ידי אלוהים והאדם הוא נזר הבריאה. לאסטרונומיה הזו היו סדרה של שאלות שהתאימו לה וסדרה של חישובים שהתאימו לה. בשלב מסוים הפרדיגמה של תלמאי מתחילה להיסדק כתוצאה מתצפיות אסטרונומיות, מהיחלשות הדת וכד'. היסדקות הפרדיגמה של תלמאי גורמת בסופו של דבר להיחלשותה והריסתה והקמה של פרדיגמה חדשה, פרדיגמה שבמרכזה נמצאת השמש. לאחר מכן, מבינים שהשמש לא נמצאת במרכז היקום והמודלים המתמטיים שנבנו על ידי גלילאו וניוטון ומבוססים על השמש מבוקרים וקמים במקומם חישובים מתמטיים אחרים שנכונים לתקופה הזו. כלומר המדע נבנה בצורה של פרדיגמות שנבנות ומתרסקות כשפרדיגמה אחרת נבנת במקומן.
שיח אצל פוקו דומה לפרדיגמה של קון. אמנם השיח שלו הרבה יותר מצומצם אבל לא מדובר רק על שפה אלא גם על אמונות, הנחות יסוד, אקסיומות וכד'. השאלה הבאה שנשאלת היא מה זה אומר לגבי חקר ההיסטוריה/התרבות. מה המשמעות של הטענה כי מערכת של כוח יוצרת שיח? מושא המחקר שלנו צריך להיות השיח. אין מאחורי השיח אמת מוחלטת, רק השיח קיים.
אנחנו אומרים לעצמנו שהיינו בתקופה של דיכוי מיני קשה. התקופה הוויקטוריאני באנגליה היא תקופה בה אסור היה לדבר על מין. אנחנו מספרים לעצמנו שהיינו בתקופה של דיכוי מיני ובמאה השנה האחרונה אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו בתהליך של השתחררות מהמערכת המדכאת של המין. פוקו טוען שההיפותזה הדכאנית לא נכונה. מה שיש לנו נגד עינינו זה רק השיח. השיח מציג מצג של השתקה, של טאבו. הטענות הן כל הזמן שצריך למנוע את זה. אבל כמות הכתיבה והשיח שנכתבו ונאמרו על מיניות (האיסור שלה) היא עצומה ומהווה שיח בעצמו על מיניות. הומוסקסואליות מתפתחת במאה ה17 כמושג. לא רק ארגוני הלהט"בים מייצרים את ההומוסקסואליות אלא גם מנגנוני הדיכוי נגדם. כשכומר מתבטא בחריפות נגד הומוסקסואלים הוא מייצר הומוסקסואליים. הוא ממשיך את השיח על הומוסקסואליים. באותה מידה, שיח ביקורתי על הדיכוי יכול להמשיך את הדיכוי. לפעמים כשמנסים לשחרר אנחנו מצטרפים למהלך הדיכוי (נג'מאבאדי).
ניתן לראות איך פוקו עצמו עוסק בנושא. בספר השני והשלישי שלו הוא הולך ליוון העתיקה ומנסה להבין את השיח ביוון העתיק בנושא מין. העולם המערבי המודרני פיתח לאורך תקופות היסטוריות את הרעיון של זהות אישית שהיא אינהרנטית ויש בה מרכיבים של מין, מיניות, אישיות, דת, אמונה וכד' שמייצרים את הזהות הייחודית, האישית לכל אחד. פוקו טוען (ללא הוכחה) שבעולם העתיק אף אחד לא חשב לכנס את כל התופעות שקשורות למין למשהו זהותי אחד ומאפיין. לא היה ייצור של ליבה זהותית של האדם.
פוקו עושה לנו "הנחות" היסטוריות כיוון שלפי גישתו, אנחנו לא צריכים לחקור ולבדוק באמת את כל מה שהיה אלא מה חשבו, מה דיברו ומה כתבו באותה תקופה היסטורית. למשל זה לא משנה אם באימפריה העבאסית כולם היו הומוסקסואליים שקיימו יחסים עם נערים אלא מה כתבו ומה חשבו על יחסים כאלו באותה תקופה.
