לצד הסיפור הזה, בון מביא סיפור עות'מני, סיפור בחרוזים שמספר הרפתקאות ואהבה. לכאורה, סיפור שונה לחלוטין מהסיפור הראשון. הסיפור הוא על שני נערים עות'מנים צעירים שירשו כסף רב ויוצאים לבלות בעזרתו. בסופו של דבר הם מאבדים את כל רכושם, יוצאים למסע בים והספינה שלהם מותקפת על ידי אנגלים. הם נלקחים בשבי והופכים לעבדים באנגליה. הם הופכים להיות משרתיהם של שני אדונים, ג'ון וג'אנו. הם מבלים באנגליה יחד עם האדונים שלהם במסיבות ולאט לאט כל אחד מהנערים מתאהב באדון האנגלי שלו. הם יוצאים עם האדונים שלהם לים והגורל מתהפך – הם נתפסים על ידי העות'מנים שמשחררים את הנערים ולוקחים את האדונים בשבי. הסוף הוא שארבעתם מתאחדים ומממשים את אהבתם.
בניגוד לטענות של סעיד כי המזרח מזוהה עם הומו ארוטיקה הסיפור הזה מראה לנו שהמזרח לא מתבייש בהיותו הומו ארוטי. בנוסף, בון מדבר על הדהוד קונטרפוקטי – קונטרפונקט במוזיקה מתאר שני נתיבים מוזיקליים מקבילים ונפרדים. בון מציע להסתכל על הסיטואציות דרך ההדהוד הקונטרפונקטי. יש מערכת הומו ארוטית במזרח ובמערב שרצות במקביל. במקום להניח שיש שיח מערבי נפרד שאומר דברים לגבי המזר ושיח מזרחי נפרד שאומר דברים על המערב אנחנו צריכים לראות את המערכות האלו כמערכות מקבילות שיוצרות הדהוד זו לזו כל הזמן. בון הוא לא היסטוריון. הרעיון הבסיסי שהוא מדבר עליו הוא ראיון של האבקה הדדית. השיח המערבי מפתח את המזרחי והשיח המזרחי מפתח את המערבי. מנקודת ראותם של היסטוריונים צריך להראות את הנקודות בהם יש האבקה הדדית, את הנקודות בהם זה קורה. איפה יש חוקר מערבי שקיבל השראה מכותב מזרחי ולהפך? את זה בון לא עושה.
"סיפורי אלף לילה ולילה" הם סיפורים בעלי עושר מיני גדוש. כיוון שהסיפורים התפרסמו במערב זה פתח במערב יכולת הסתכלות על אפשרויות מיניות אחרות (כך לטענת בון). אם אנחנו מסתכלים על המכלול של תהליך השינוי במערב אל מול תהליך השינוי במזרח אנחנו רואים שיש חילופים. המזרח יוצר במערב פתיחות לשינויים מיניים והמערב יוצר במזרח סגירות כמו שקורת עכשיו.
כל הספר של ג'וזף בון נועד לתאר את העולם הדואלי הזה שבין הגחה של הצד השני לבין קיום שיח על תחושות הומו ארוטיות. הוא למשל הולך לסרט אלדין ומוצא בו רמזים הומו ארוטיים בין ג'יני לאלדין. אחת הטענות העיקריות של השיח המזרחי היא שלא מדובר במערכת יחסים הומו ארוטית אלא מערכת יחסים לא שוויונית בין דורית פדרסטית של גברים מבוגרים ועשירים (חודרים) לבין נערים צעירים (נחדרים). בון טוען שאנחנו יכולים למצוא גם מצבים בהם הצעיר הוא דווקא החודר וגם תיאורים של מערכות יחסים שוויוניות בין אנשים בני אותו גיל. בציורים ארוטיים אנחנו יכולים לשים לב שמצד אחד הצייר מתאר את העולם ההומו ארוטי כראוי לגינוי ומצד שני הציור עצמו הוא של גברים מפותחים ובעלי שרירים.
מערכת היחסים שבון מציע היא מערכת יחסים יותר שוויונית. זו לא מערכת יחסים בה צד אחד משפיע וכופה את דעותיו על הצד השני אלא יש פה שני צדדים המפרים זה את זה ומתפתחים זה לצד זה. בון לא רוצה לראות את הסיפור כאשמת המערב בלבד. יש צורך לצאת מהטענות הרווחות המאשימות את המערב (לא בגלל שזו לא מציאות שקרתה אלא שיש טיעונים אחרים מעיינים לא פחות). המפגש ההיסטורי ארוך הטווח בין המזרח לבין המערב מייצר תפיסות עולם חדשות, ראיות חדשות וכד'.
בעוד נג'מאבדי טענה שיש צורך בשפה אחרת על מנת לגשר על הפערים בין המזרח למערב, בון אומר כי כשאנחנו מסתכלים על מרווחי זמן ארוכים, היסטוריים אנחנו רואים שהשפות משתלבות זו בזו ויש פה ריקוד היסטורי ארוך טווח ומשותף המייצר את העולם בו אנחנו חיים.
