כפי שניתן לראות במאמר של מיכל קורא, רפאלה כהן וג'וני גל – לא כל המדינות מתנהגות אותו דבר, על אף שיש דמיון מסוים בתוכניות שלהן. סוג מדינת הרווחה יכול לנבא מי ייחלץ מהעוני ומי לא. כדי לבחון לאיזה משטר מדינת הרווחה שייכת, צריך לקבוע כמה פרמטרים שמאפשרים
לדרג מדינות:
- היחסים בין המדינה והשוק בהקצאת תגמולים ומשאבים: מאיפה מגיעים התגמולים: בריאות,
חינוך, תמיכה וכו.' רצף אחד הוא מדינות כמו הסקנדינביות, בהן המדינה מתערבת באופן
מאסיבי בשוק כדי לספק תגמולים ולנטרל את השוק. הרצף השני הוא מדינות כמו ארה״ב, שאת רוב הדברים האזרחים צריכים לרכוש דרך השוק או באמצעות הנחות מס שניתן לקבל
על כל מיני הוצאות. זו מדיניות שמקנה עדיפות לשוק.
- דה-קומודיפיקציה: אספין אנדרסון מזהה כי אחת ממטרותיה של מדינת הרווחה היא מתן
זכויות חברתיות על ידי דה-קומודיפיקציה של אנשים מהשוק. כלומר, ניתוק האנשים בחברה מהתלות המוחלטת שלהם בכוחות השוק על מנת להתקיים, ומתן רשת ביטחון שתאפשר
חיים בכבוד ובחירה חופשית, מחוץ ל״כוחות השוק״.
- ריבוד: מדינות רווחה לא רק מחוללות שוויון, אלא מייצרות ריבוד. ככל שמדינת הרווחה
קמצנית יותר, היא מחוללת פחות דה-קומודיפיקציה ונשענת יותר על מנגנוני השוק למטרות הרווחה ß ובכך היא מייצרת יותר ריבוד. ככל שצריך לקנות יותר שירותים בשוק, כך יש פחות תוכניות שמגנות על האזרח והתגמולים הם קמצניים – ונוצר ריבוד. בנוסף, גם החרגת
אוכלוסיות מיוחדים מזכאות או יצירת תוכניות דיפרנציאליות – זה יוצר ריבוד.
- טיב ואיכות הזכויות החברתיות של האזרחות: כמה מקבלים בפועל. לדוגמה, בישראל
הבטחת ההכנסה לא מבטיחה אורח חיים הולם בגלל ההצמדה של הקצבאות למדד יוקר
המחיה.
- גובה התגמולים.
מדינת הרווחה אמורה להטיב עם כלל האזרחים, אך בפועל יש משטרי רווחה שונים והרכבים שונים של יחסים בין המדינה, החברה והשוק – שקובעים באיזו מידה מדינות רווחה מחוללות שוויון יחסי או אי-שוויון חברתי. אספין אנדרסון מבקש לראות כיצד ההרכבים השונים הללו – שהם היחסים בין המדינה, החברה והשוק – מחוללים אי-שוויון, דרך הבדיקה עד כמה יש דה-קומודיפיקציה, אפשרות לקחת ״פסק זמן״ מהשוק בלי לגווע ברעב. במדינות מסוימות האפשרות הזו קיימת בצורה מצומצמת
מאוד, ובאחרות היא רחבה מאוד. בישראל, מידת הדה-קומודיפיקציה הולכת ויורדת.
לפי המאמר של קורא ושות,' החל מ2006- קצבת הבטחת ההכנסה בישראל אינה צמודה לשכר הממוצע במשק, אלא לעליית מדד המחירים לצרכן. כלומר, הקצבאות האלה מאפשרות לאנשים
לשרוד – אבל לא מעבר לזה.
לפי אספין אנדרסון, יש שלושה סוגי משטרים:
.1 סוציאל-דמוקרטי: מתאפיין במעורבות מאוד גדולה של הממשלה או המדינה בשוק. מדינת הרווחה מגינה על האזרחים מפני כורח השוק. נורבגיה, פינלנד, שבדיה ודנמרק הן מדינות
נדיבות מאוד יחסית שמתערבות בשוק לטובת האזרחים, וכתוצאה מכך הם לא צריכים
לקנות שירותים חברתיים בשוק. כדי לקבל את השירותים יש צורך בתושבות ולא באזרחות.
לכל תוכנית יש תנאי זכאות, אבל זה חל על כל האוכלוסייה.
.2 ביסמרקי: מדינות מאוד נדיבות – אבל רק כלפי אנשים שמשתתפים בשוק העבודה. גרמניה, צרפת והולנד לדוגמה, הן מאוד נדיבות אבל רק כלפי ציבור העובדים המאורגנים, שמקבלים
באמצעות איגודים מקצועיים ביטוח אבטלה, ביטוח בריאות ופנסיות. מי שזכאי להגנה
הגדולה ביותר הם עובדים, וכתוצאה מכך גם מי שנשוי להם. .3 ליברלי: מדינות כמו ניו-זילנד, בריטניה, אוסטרליה והאב טיפוס – ארה״ב. מה שמאפיין אותן
זה שמרבית הרווחה מושגת באמצעות השוק. רמת הדה-קומודיפיקציה היא מאוד נמוכה והעוני הוא גבוה במדינות האלה. ארה״ב לדוגמה היא מדינה מאוד עשירה, אבל קמצנית
בתשלומי ההעברה שלה לשכבות המוחלשות ביותר.
משטרי עוני – מאפיינים:
- מדינות כמו ישראל וארה״ב: הבטחת מינימום קיום – מבטיחים הישרדות או מספקים רמת
חיים הולמת בתקופות קשות, ולא יותר מכך.
- מדינות בהן יש מדיניות מלחמה בעוני: מתמקדות בתוספות כמו העלאת קצבאות, השקעה
בשכונות עוני וכו.' הבעיה היא שהמדיניות הממוקדת היא כמו פלסטר ולא פותרת את הבעיה לעומק. המלחמה בעוני לא פותרת את הבעיות המבניות שמחולל העוני, אלא רק עוזרת
לאנשים לחיות קצת יותר טוב.
- תגמולים אוניברסליים: מאפשרים לאוכלוסייה בגיל העבודה שלא יכולה להשתתף בשוק
העבודה מסיבות שונות תגמולים אוניברסליים שלא תלויים בסוג המשפחה. במדינות כאלה
העוני הוא יחסית מצומצם.
עליזה לוין וחיה שטייר: מי מוגן יותר על ידי מדינת הרווחה בישראל? החוקרות משוות בין 4 קבוצות בישראל: עולים חדשים, ישראלים ותיקים, חרדים ופלסטינים אזרחי ישראל – לפי הרכב המשפחה, ובודקות האם תגמולים אוניברסליים מגנים על כל הקבוצות באותה
מידה?
ממצאים מרכזיים:
- משפחות: משפחות חד-הוריות, גם אחרי תשלומי העברה ומסים, עדיין נשארות עניות.
המצב החריף בשנות ה2000- כשקיצצו עוד. עם זאת, תשלומי ההעברה מצליחים לצמצם
עוני בקרב משפחות חד-הוריות מ39%- ל21%- – אבל עדיין 21% מהמשפחות הן עניות.
כלומר, זה מאפשר לצמצם את העוני בין משפחות חד-הוריות לבין משפחות דו-הוריות.
בשנים האחרונות מצב העוני אצל משפחות חד-הוריות חזר למצב של לפני .'95
- קבוצות אוכלוסייה:
o חרדים: שיעור עוני גבוה לפני ואחרי תשלומי העברה ומסים 66%) ו- .(52% רובם
בוחרים לא לעבוד ויש להם משפחות מאוד גדולות, ולכן קשה לצמצם את העוני
בקרבם כשאין הכנסה מעבודה. o עולים חדשים: זו האוכלוסייה שמדינת הרווחה הכי מחלצת מהעוני, וניתן לראות ירידה תלולה בעוני בקרב עולים חדשים )מ23%- ל,(14.2%- וזה לא היה המצב בשנות ה90- כשהחל גל העלייה הגדול מברה״מ לשעבר. כל מיני תגמולים סייעו
בהורדת שיעור העוני. o פלסטינים אזרחי ישראל: מדינת הרווחה מסייעת להם הכי פחות למרות שחלה
ירידה מסוימת בעוני 26%) ו(25.4%- – עומק העוני שם הוא רציני.
o ישראלים וותיקים: הם אלה שנהנים הכי הרבה ממדינת הרווחה 11%) ו.(7.4%-
