מאמרה של פאולה סנדרס:
המפתח לכניסה לכל חברה היא ההגדרה של האדם האם הוא זכר או נקבה. ועל כן הבעייתיות עם הרמפרודיטים. העניין הוא שצריכה להתקבל החלטה איך לחברת הרמפרודיט, איך מחברתים בן אנוש שאין לו מגדר. ההחלטה האם מדובר בגבר או אישה מסליל את כל החיים שלו לאחר מכן.
העולם העתיק כולו היה עסוק בשאלת היווצרות המינים. הביצית לא התגלתה עד המאה ה19 ולכן בעולם העתיק הייתה הנחה שגם הגבר וגם האישה מפרישים זרע. השאלה שעלתה היא למה בחלק מהמקרים נוצרות בנות ובחלק מהמקרים נוצרים בנים? למה חלקם דומים לאבא ולמה חלקם דומים לאמא? מהעת העתיקה הפילוסופים התלבטו בשאלה הזו בהיעדר מידע רפואי. הפילוסופים בעולם העתיק האמינו שהאישה מספקת את החומר והגבר מפיח בו רוח חיים, על פי אריסטו: הגבר נותן את הצורה.
עולמא מודרניים שמחו למצוא את הפתרון המדעי שהמין נקבע על ידי הDNA. המדע המודרני למעשה הצדיק את הנחות היסוד של המוסלמים. המדע המודרני אומר שגם אם יש אי בהירות לגבי המגדר אפשר על ידי בדיקה פשוטה של הDNA לבדוק מה "המין האמיתי" ולראות איזה גנים יש יותר, גבריים או נשיים.
פאולה סנדרס לא שואלת שאלות על החיים עצמם (רוב הסיכויים שמשפחה שנולד לה הרמפרודיט פותרת את העניין בינה לבין עצמה). היא רוצה לדעת מה ההלכה עושה עם הבעיות האלו.
לעיתים ההחלטה בדבר הילד לא מתקבלת בילדות אלא נדחית לגיל ההתבגרות שלו. בגיל ההתבגרות מופיעים סימנים מיניים משניים – נשים מקבלות מחזור, גברים מגדלים זקן, הקול משתנה, צומחים שדיים וכד'. זוהי תחנת החלטה שניה עבור המשפחה ועבור אנשי הדת שצריכים לפתור את הסוגיה. איש הדת לרוב יקבע לפי סימני המין המשניים. ההחלטה של איש הדת היא החלטה מחייבת. ברגע שהמין נקבע הוא קבוע ולא יכול להשתנות. ההנחה היא שאנחנו רק מנסים להבין מה האל רוצה מאיתנו, האל רוצה שנבין את המגדר של היילוד וברגע שהחלטנו מה המגדר שלו אז זהו המגדר הסופי שלו שמחייב מכל הבחינות.
נשארת קבוצה (בערך 2%-5% מההרמפרודיטים) שעדיין לא הוגדר המגדר שלהם. הם מוגדרים "ח'ונת'ה" – ייצור שאי אפשר להחליט לגביו. המרחב האסלאמי הוא מרחב ממוגדר לחלוטין ולכן סיטואציה שבה יש יצור עם מגדר לא ברור מכניסה את כל העולם האסלאמי למצב של סכנת חטא. יש פה ערעור על הסדר הציבורי – "פתנא".
– הדת כמערכת תרבותית
בודיבה (במאמרו "מיניות באסלאם") כותב כי מיניות על פי האסלאם היא טובה. את ספרו הוא כותב בצרפתית 1975 על מנת להסביר לנוצרים מהו אסלאם. באסלאם, התענוג הוא חלק מהדת. האסלאם רואה במשגל סגירת מעגל של יצירה. בתפיסה הפילוסופית האסלאמית יש אחד שהופך לשניים שהופכים לאחד וכן הלאה. שרשרת אינסופית של זוג ויחיד. לכן, המיניות היא האות המקודש ביותר. האיחוד בין גבר לאישה הוא עד כדי כך מקודש. גבר ואישה הם לא זהים ולא שווים אלא משלימים, לגבר מעמד גבוה יותר אבל ללא האישה אין לו משמעות, אין לו ערך.
האסלאם דוחה את רעיון הסגפנות וההימנעות ממין. בנצרות יש לו מעט רעיונות כאלו של הימנעות כמשהו חיובי (התנזרות וסיגוף). הקוראן מדגיש את נושא העריות. גם ביניקה האסלאם מקפיד על כך שתינוקות של אותה מניקה לא יוכלו להשתדך.
בסיפור המקראי של לוט בסדום מגיעים אליו שליחים, העם מבקש לאנוס אותם ולוט מציע את בנותיו במקומם. לאחר מכן המלאכים מגרשים את העם ומבריחים את וט ומשפחתו. התנ"ך נשאר אובייקטיבי אך הסיפור הקוראני נותן גם לקח ומסביר בצורה חינוכית מה פסול במקרה הזה. הסיפור של לוט וסדום מוזכר בקוראן מספר פעמים. הקוראן אומר שהתועבה שהעם עשה הוא העובדה שהם רצו לשכב עם גברים ולא עם נשים. כלומר לא העובדה שרצו בכלל לאנוס אלא העובדה שרצו לאנוס גברים ולא נשים. הביטוי "לוטי" הפך עם השנים לכינוי עבור "הומוסקסואל".
הטענות של בודיבה הן טענות אפולוגטיות, הוא מנסה להסביר את המיניות באסלאם כמשהו מודרני, מונוגמי והטרוסקסואלי. למרות שבפועל יש באסלאם ריבוי נשים, לנביא מוחמד היו 14 נשים. קשה לדבר על קדושת הזוגיות כשבפועל ללא מעט מוסלמים לאורך השנים היו הרבה יותר מאישה אחד ובטח כמה וכמה שפחות.
התרבות האסלאמית לוקחת את המילה של יוסף לזוליאקה, אשת פוטיפר, "תחבולתכן" והופכת אותה לאחד מסימני ההיכר של נשים באופן כללי. ניתן לראות את העורמה של נשים והמיניות הבלתי מרוסנת של נשים שמופיעות בסיפור. בודיבה מנסה "ליישר" את הרעיון של נשים ערמומיות ותחמניות. הוא מנסה להביא סיפורים של יוסף שמתאחד עם זולייקה ומנסה לייצר תחושת זהות ושוויון.
