ביקורו של בן גוריון במחנות העקורים באוקטובר :1945 בן גוריון שמגיע לביקור במחנות העקורים הוא
בן גוריון של אחרי בילטמור (ההבהרה הראשונה שמטרת היישוב בארץ היא מדינה.) ביקורו של בן גוריון
במחנות העקורים הוא ממניעים פוליטיים. הוא מבין שמדובר בשנת ה0- שממנה יעוצב סדר העולם החדש. הוא רואה בשארית הפליטה תוספת ל'קייס' היהודי להשגת תמיכה ברעיון של מדינה יהודית. זהו קלף פוליטי נוסף בפעילות התנועה הציונית. האנשים שבן גוריון פוגש הם אנשים שחולקים איתו את אותו נוף מולדת. גם חלק ממשפחתו של בן גוריון נספתה בשואה. על אף זאת, בין הארץ לשארית הפליטה יש 6 שנים של נתק
שלא נמדדות במספר השנים אלא במהותו של הנתק. הוא מגיע למחנות העקורים להבין עם מי יש לו עסק.
בן גוריון כותב את מחשבותיו ודרכי פעולה ביומנו.
מיומנו של בן גוריון 18.10.45 (תעודה🙂 נקודות מרכזיות מקטע היומן:
– ניתן ללמוד שיש במחנות ציונים פעילים, השליטה ציונית. הם מחכים למשלחת של הסוכנות
של חיים יחיל שתגיע בסופו של דבר חודשיים לאחר מכן.
– סוגיית הילדים: בפסקה הראשונה מתוארת הפגיעה של השואה בקבוצת הגיל של הילדים. זוהי
חברה ללא ילדים, בלי גיל ביניים, בלי גיל עבודה, אין דור המשך. כל ילד הוא אוצר. מעבר לכך, זוהי גם סוגיה הומניטרית כאשר לוקחים ילדים ומעבירים אותם למדינות מבוססות יותר(שוויץ לדוגמא) וככל הנראה כבר לא יגיעו לארץ ישראל. זוהי סוגיה קריטית משום שמדובר על הרזרבה של העם היהודי וזה עלול לפגוע פגיעה אנושה. זהו גם העתיד של העם היהודי וגם הרזרבה
שנשארה. – שוק שחור: האתוס הרווח בציונות הדומיננטית בארץ הוא של עובדי אדמה. האתוס ההפוך לעבודת האדמה הוא עבודה בשוק השחור. התדמית של היהודים כפי שבן גוריון מציג אותה היא שלילית. לא רק שהלכו כצאן לטבח, הם גם לא עובדים בעבודה יצרנית ועושים כסף ממסחר
זול או ממחיר מופקע או מנצלים מצוקה של אחר בשוק השחור. השוק השחור והתדמית
השלילית שנוצרה ליהודים מעסיקה מאוד את בן גוריון. בשביל בן גוריון הם לא רוצים לעבוד. בשביל הניצולים הם לא רוצים לעבוד כי הם לא רוצים לעבוד על אדמת גרמניה ולעבוד שום
פעם עבור יהודים. – הניצולים מיואשים ולבן גוריון אין שום דבר קונקרטי להבטיח להם, הוא רק מבקש שיתאזרו בסבלנות. ארץ ישראל היא כרגע לא אופציה אפשרית בשל ההגבלות. לכן הם מחכים במחנות
.1945-1948-מ
המשלחת הארצישראלית של חיים הופמן יחיל (מאמר🙂 לתוך החיים הרגילים שמתקיימים בתוך מחנות
העקורים בהנהגה העצמית של הניצולים מגיעה המשלחת הארצישראלית של חיים יחיל. המשלחת
הארצישראלית הייתה שם בין השנים 1946-1949 (מה שאומר שב49- עדיין היו יהודים במחנות העקורים.) ב1948- המשלחת מדלדלת כי חלק גדול ממנה חוזרים למלחמה בארץ. המפגש של העקורים עם המשלחת הארצישראלית שונה מהמפגש עם הבריגדה היהודית. המשלחת הארצישראלית לא הפכה להיות חלק מהקהילה היהודית במחנות העקורים וגם לא גרו איתם. הם היו ביחסים הכי טובים עם הממסד החיצוני (הכיבוש האמריקאי או אונר"א.) אחד ההבדלים הראשונים בין המפגש עם הבריגדה לבין השליחות מהארץ היא העובדה שהם לא היו חלק אינטגרלי משארית הפליטה. להפך, נוצר 'אנחנו' ו'אתם.' לא תמיד היה ברור
למי שמשלחת נאמה יותר – לאונר"א ולצבא הכיבוש או לשארית הפליטה.
