כל הקבוצות הגדולות בחברה הישראלית הן קבוצות מהגרים עם מטען מסוים. מחצית מהעם היהודי יושב בעולם הליברלי (מיליון באזור רוסיה ושכנותיה, 6.5 מיליון בישראל והשאר בעולם הליברלי). החברות הליברליות מאופיינות באינדיבידואליזם חזק יותר מאשר קולקטיביזם. המעבר משלטון דתי (כנסיה, שריעה) לשלטון דמוקרטי/ליברלי שם דגש על היחיד. אם יש משטר ליברלי יש חירות גם לזהות ולכלכלה. לרוב במשטרים ליברליים יש כלכלה קפיטליסטית. נוצרות כמה רמות של עיצוב זהות, הגבולות הולכים ונפרמים ויש יציאה גדולה מהגבולות האתניים. בחברה ליברלית לכל אדם יש את הזכות לבחור את הזהות שלו, החברה סובלנית להמון זהויות ולכן בחברות כאלה פעמים רבות אנשים נפתחים לזהות אחרת שהיא לאו דווקא יהודית.
בישראל היו שני גלי עלייה גדולים. בשנות החמישים ובשנות התשעים. יש אירועים שמשפיעים על עלייה למשל אחרי מלחמת ששת הימים עלו לא מעט אנשים שהזדהו אידיאולוגית עם ישראל. בעיראק למשל, היו קרוב לשמונים דורות של יהודים (יותר מארץ ישראל) שכולה חוסלה עם עלייתם לישראל בשנות החמישים. הקהילה האשכנזית בישראל היא יחסית חלשה. למרות שהמדינה נוצרה כ"מדינה אשכנזית" לקהילה הזו היום אין הרבה בסיס. ניתן לראות הרבה מהקהילה באקדמיה וגם בקרב החרדים. בישראל יש גם לא מעט מבקשי מקלט. ישראל לא מכירה בהם כפליטים והם נמצאים במצב ביניים.
ברוך קימרלינג היה סוציולוג, אחד הראשונים שמיפה את הזהויות בישראל. לטענתו בישראל יש שבע תרבויות:
- אשכנזית – חילונית (כוללת בתוכה מסורתיים ורפורמים, למרות שהם דתיים) – אחוס"לים (כינוי שהוא המציא). ההגמוניה שהקימה את המדינה אבל היא הולכת ומתחסלת (רמז בשם שלה).
- דתית – לאומית (ברובה אשכנזית). בשנים האחרונות הזהות הדתית הולכת ונהיית חשובה יותר מהזהות העדתית. הגיאוגרפיה של מזרחים ואשכנזים הייתה מאוד ברורה עד שנות השישים ואילו היום היא הולכת ומטשטשת. הגיאוגרפיה הדתית-חילונית הולכת ונהיית מובהקת יותר בשנים האחרונות.
- מזרחית – מסורתית. אנשים שהגיעו בתור קהילות. הזהות הקהילתית שלהם הייתה אפילו יותר חשובה מהזהות של המדינה ממנה הגיעה. בעולם המזרחי לא היה תהליך של חילון חזק כמו שהיה באירופה, תהליך שיצר את האורתודוקסיה והדיכוטומיה החילונית-חרדית. בעולם המזרחי זה לא נוצר כלל. לא הייתה תנועה חילונית כמו שהייתה באירופה (תנועה שמתקשרת לליברליזם). היהודים בארצות ערב היו במעמד מוגן (ד'ימה). לא פלא שאחד הפוסקים הפשרנים היה הרב עובדיה יוסף שהגיע מהמזרח וחיפש איך להכיל עוד יהודים ואילו הפוסקים האשכנזים יותר נוקשים ודנים לחומרה.
- חרדית. קהילה שנוצרה באירופה והייתה קיימת רק בה. נוצרה מתוך הפחד והרצון לשמור את הזהות היהודית. החרדים דומים זה לזה בלבוש המסוגר ובאורח החיים של החצרות והישיבות. הם מנסים לשמור על אורח החיים שהיה באירופה ולכן הלבוש גם אם מזג האוויר בין ישראל לאירופה מאוד שונה. החרדים, חרדים לכל שינוי. היום הם מתמודדים עם בעיות של האינטרנט והטלוויזיה.
- רוסית. התרבות המשותפת להם היא התרבות הרוסית. יוצאי ברית המועצות והסביבה מוצאים משותף בתרבות הרוסית כולל קשר חזק למה שקורה היום ברוסיה (טלוויזיה, נסיעות, אומנים מרוסיה שמגיעים לישראל וכד').
- שחורה. אתיופים, שחורים עבריים. במחקרים שלו הוא מזהה שאנשים בעלי צבע עור כהה מוצאים מכנה משותף רחב זה עם זה. בין אם אלו מהגרי עבודה, עולים מאתיופיה או העבריים מדימונה.
- פלסטינית ישראלית.
- זהויות פלסטיניות בירושלים, עזה והגדה.
- זרים – מהגרי עבודה, פליטים. בא"זים (בעלי אזרחות זרה).
אם אנחנו מסתכלים על העתיד הרב-תרבותי בישראל אנחנו חייבים להסתכל על שבע התרבויות האלו ולקחת אותם בחשבון, לחוקק עבורן, להכיל אותן וכד.
מולו, אפשר להעמיד את הגדרתו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, המדבר על ארבעה שבטים בחברה הישראלית:
- חילונים
- ערבים
- דתיים
- חרדים
ריבלין לא מסכים עם הרשימה של קימרלינג של שבע הזהויות ומצמצם לארבע זהויות עיקריות. הטיעון העובדתי שהוא מציג הוא שארבע הזהויות האלו הולכות ומתקרבות בגודלן. הוא לא מכניס נתוני הגירה חדשה. הוא כן מצביע על כך שישראל היא מדינת מהגרים שהזהויות בה עדיין נוכחות. ריבלין אומר שיש להתייחס לכל אחת מהקבוצות. יש לשים לב שהוא מתעלם מהקבוצות האתיופיות והרוסיות בגישה אשכנזית כנראה שטוענת שהם ייטמעו בין הקבוצות.
