מאמר מיוחד – על ניצולי השואה חלק ב'

תשובותיו של יצחק צוקרמן (תעודה:)

– לשאלת הנקמה: אמירתו של צוקרמן היא אמירה מוסרית עקרונית ששונה מאבא קובנר. צוקרמן מבטל את התפיסה הרווחת שכולם נגדנו ושיש פסימיות מוחלטת לגבי המין האנושי והעם היהודי הוא בודד. הוא טוען שאין דבר כזה שכל העולם נגדנו. היו פולנים שהצילו יהודים אפילו במחיר

חייהם. הוא אומר שמוכרחים לקחת בחשבון בתהליך השיקום המוסרי שאנחנו עם בין עמים, לא בתוך גטו. צוקרמן מרגיש שהפולנים שמרו עליו (לעומת קובנר שאפילו המחתרת הלא יהודית בגדה

בו.) – לשאלת ארץ ישראל: צוקרמן מבין שיש להם אחריות ואסור להם לעלות לארץ ישראל (לעומת אבא קובנר שאומר שצריך לפלס כל דרך לארץ ישראל.) הוא חושב שאם הם ילכו, ייתכן ויגיעו אנשים נוספים ולא יהיה אף אחד שיקבל אותם, יקלוט אותם, יארגן אותם ויאפשר להם לחזור לחיים

בשאיפה שיעלו לבסוף לארץ.

 

– לשאלת מה עושים: צוקרמן טוען שיש לשים דגש חזק על נושא החינוך. אי אפשר לבנות שיקום על     בסיס של נקמה. בנקמה יש הרס ואין לה סוף. צריך לשים דגש על הצעירים ששרדו ולתת להם פלטפורמה להתארגן מחדש ולחנכם בהתאם. המחשבה על חינוך מראה כי יש עיסוק בעתיד. אבא קובנר טען כי צריך לקיים את הפסוק של 'עין תחת עין, שן תחת שן' ולהשקיע אנרגיה בנקמה

בגרמנים וחיסולם.

צוקרמן נשאר על אדמת פולין ויעלה לארץ ב.1947- הוא אומר שצריך להישאר על אדמת אירופה ולא להפקיר

את שארית הפליטה. כמו שחזר להיות עם הנוער, יש להתגייס לעזור להמונים ולקוות שיגיעו.

צוקרמן אירגן את שארית הפליטה. הם עשו הכל בעצמם בלי סיוע של ארץ ישראל או מנהיגי היישוב או התנועה  הציונית.  הם באו במגע  עם פולנים, חיפשו  יהודים במנזרים.  כאשר השליחים  הראשונים יגיעו

בספטמבר ,45 שנה ו7- חודשים אחרי השחרור, הם יגלו שיש חיים בפולין. יש קהילות, יש גני ילדים, בתי ספר,

 

זהו לא מובן מאליו כי נקודת האפס והבחירה הדרמטית שנעשתה היא

כלכלה יהודית ויש תמיכה יהודית.

לבחור בחיים ולא להיכנע לייאוש.

 

אבא קובנר מחליט לפלס את דרכו לארץ ישראל. הוא עוזב את לובלין במרץ 45 ומגיע לרומניה ומשם לאיטליה,

שם יושבת הבריגדה.

 הבריגדה:  החיל היהודי הלוחם (החי"ל,) החטיבה היהודית הלוחמת בצבא הבריטי. הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה ביולי .1944 זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד. בשיאה מנתה הבריגדה כ5,000- חיילים, מעל ל13%- ממספרם הכולל של המתנדבים מהישוב היהודי בארץ ישראל

לצבא הבריטי שמוערך ב38,000- חיילים.

ב1945- מגיעה קבוצה של 9,000 לוחמים מהבריגדה, חיילים מא"י, לטרביזיו באיטליה. טרביזיו נמצאת במפגש הגבולות בין גרמניה, אוסטריה ואיטליה. במדינות אלו היו רובם של מחנות העקורים. הם יושבים שם בלי

לעשות יותר מידי, אך תפקידם ההיסטורי עוד יגיע בהמשך.

אהרון חוטר ישי – נקודת האפס: אהרון חוטר ישי הוא אחד מאותם אנשי הבריגדה. הוא מגיע לאחד המחנות וכותב את מה שראה (תעודה.) שפת הדיבור של אהרון חוטר ישי זה "הם" ו"אנחנו." היום זה נראה לנו מוזר שמדברים בלשון הם ואנחנו, אך בקונטקסט של אז ניתן היה להבין את זה. חיילי הצבא לא מבינים

מה הם רואים. הם נחשפים לאנשים שהם 'מתים חיים,' כל אחד שוקל 35 ק"ג, שלדי אדם בלי חיים בעיניים- מוזלמנים, בלי כוח להרים את עצמם. הדבר היחיד שמרים אותם כפי שמתואר בתעודה זה הסמלים. הוא

קולט את הסמל של המגן דוד ודגל שיש להם כוח עצום שמרים את אותם אנשים שנמצאים במחנות.

זהו הביטוי הראשון לזיקה לציונות שמזהים אצל שורדי השואה. הם מזהים את הסמלים של הציונות כמקור עוצמה, סמל  ציוני שמעניק משמעות חדשה אולי להישרדות. (צריך לזכור שרוב יהודי אירופה בין שתי מלחמות

העולם לא היו ציוניים והציונות נתפסה בעיניהם כתנועה הזויה ולא כפתרון.)

בספטמבר ,1945 ארץ ישראל שולחת לפולין שני נציגים ראשונים ליהדות פולין המשוחררת. היהדות אותה פגשו של שארית הפליטה והניצולים, שונה לגמרי מתיאורו של חוטר שי. בשלב זה היהדות מאורגנת ומשקמים

את עצמם באופן מפליא.

מיום סיום המלחמה ב45 מתחיל תהליך בריחה של יהודים מפולין. זוהי בריחה אישית ולא קבוצתית, לא ארגון

הבריחה.