אבא קובנר בבוקרשט: כאשר מגיע אבא קובנר לבוקרשט הוא מקבל את סטירת הלחי הראשונה. החיים
ברומניה מאוד קשים והקבוצה מוצאת עצמה ללא משען. הוא מגלה גם כי ישנה קהילה גדולה שלא עבר עליה
דבר ותוהה כיצד הוא מעביר את מה שקרה, את האמת שלנו.
חטיבת שורדי מזרח אירופה: קובנר מקים ברומניה את חטיבת שורדי מזרח אירופה. הוא מבין שהדבר הכי
חשוב לעשות כעת זה להתאחד. העולם היהודי היה מפולג אידיאולוגית ולכן צריך להקים גוף אחד ומאוחד
עם המשמעות שלנו והאמירה שלנו – של העם היהודי. הגרמנים הרי לא הבדילו מי באיזה ארגון, מבחינתם
כולם היו אותו דבר. חטיבת שורדי מזרח איופה נפגשה עם שליחים מהארץ. אותם שליחים ניסו לדאוג לרזרבות של התנועות. אבא קובנר שהיה איש השומר הצעיר, נתקל בחשדנות שהוא מתכנן לקחת את כל הרזרבה לשומר הצעיר. לכן, מהארץ נכפה על הקבוצות המאוחדות פילוג וחטיבת שרודי מזרח אירופה קרסה. לאחר
קריסתה, אבא קובנר התפנה לעסוק בשני הדברים שהעסיקו אותו עוד קודם: הנקמה והחתירה לארץ ישראל.
המפגש של אבא קובנר עם הבריגדה: אבא קובנר שומע על כך שישנם חיילים ישראלים באיטליה. הוא שולח 3 נציגים מהקבוצה שלו לפלס דרך ולראות מה קורה שם. בסוף יולי 45 אבא קובנר מגיע לבריגדה. הוא מתבקש לספר מה קורה איתם ונואם ביידיש את נאומו "שליחותם של אחרונים." זהו מפגש של האליטה (אבא קובנר) עם קבוצה של לוחמים מארץ ישראל שמייצגים רוב עממי של היישוב בארץ. אנשי הבריגדה הם בחלקם
הגדול עולים חדשים שהגיעו בשלהי שנות ה,30- בני מושבים וקיבוצים.
"שליחותם של אחרונים" (עמוד )9,11,12 אבא קובנר לחיילי הבריגדה :17.7.45
3 הבחנות חשובות: אנחנו והם, אנחנו ואתם, לוחמים ולא לוחמים. בנוסף, מדבר על הנצחה
– אנחנו והם: כמעט כל צורת הדיבור בין הניצולים שמדברים בתקופה הראשונה עם היישוב בארץ היא
בגוף ראשון רבים. ציבור אחד עם אמירה אחת. – אנחנו ואתם: הבחנה שנוצרה במלחמת העולם בין שני ציבורים – אנחנו שבאים מהארץ שם ואתם
אנשי ארץ ישראל הנורמלית. תחושה סובייקטיבית של הדוברים. – לוחמים ולא לוחמים: הוא מציין את העבודה שאנחנו לוחמים בנשק. על אף שאנחנו יודעים שרוב
ניצולי השואה לא לחמו בנשק. עובדה זו חוזרת הרבה אצל אבא קובנר. – הנצחה: מהרגע שהסתיימה השואה הם עוסקים בהנצחה, בחיפוש אחר עדויות ותיעוד. מוקמות בכל
הארצות באירופה ועדות היסטוריות שמתעדות בכל דרך עדויות מניצולים ומחפשות אחר חומרים. תחושת ההנצחה אצל הניצולים מבטאת את התחושה שהמשמעות של ההישרדות שלהם היא לא לתת לעולם לאירוע הזה להעלם מהתודעה. אבא קובנר מדגיש שקודם כל התודעה של היהודים, של הבריגדה. זהו שיח פנימי יהודי בין הניצולים "שם" לבין העולם היהודי שהיה בחוץ. ההישרדות היא
לא נס, היא שליחות. זוהי תחושה שתלווה כל אחד מהניצולים שיגיע לארץ.
– חשבון הנפש היהודי הפנימי במבחן השואה: אבא קובנר טוען כי העם היהודי ניצב מול השואה לא
מוכן, לא מבין, לא מאורגן ולא עמד כעם. – התנגדות להשתעבדות: קובנר יוצא נגד אנשי וילנה ויחסם אל המחתרת. בוילנה לא היו מוכנים ללכת איתו למרד ולכן הקבוצה שלו יצאה ליערות. המנהיגות בוילנה חשבה שאין למעסיק של יהודים אינטרס להרוג אותם כי הם מביאים לו תועלת. אבא קובנר יוצא נגד תפיסת ההשתעבדות כדרך
להצלה ועל השתיקה של הגטו כדרך לשרוד אם לא יעשו דבר. – הכישלון במבחן השואה: אסור לשבת בשקט, השואה עומדת לחזור וצריך להיות מוכנים. העולם
היהודי צריך להיות מוכן, כלומר הוא צריך לבצר את הכוח.
– ציונות: קובנר מדבר בשם הניצולים ואומר שהם הפכו לציונים, שהם רוצים לבוא לארץ ישראל.
הציונות זה לקח נוסף חוץ מאי השקט. – היפוך התפקידים ההיסטורי: יוצא באמירה ליישוב. עד 1939 מי שהחזיק את היישוב היה העם היהודי בדמות העלייה הבלתי פוסקת ובזכות הכסף של התנועה הציונית. מעכשיו התפקיד ההיסטורי של
היישוב הוא להתכונן לבואנו.
– כוחנו באחדותנו: המריבות האידיאולוגיות שפילגו את העם היהודי אחרי המלחמה לא חשובות. יש
צורך להיות כעת מאוחדים. מגיעים עם מסר אחד.
