היום שאחרי דוח האריסון:
.1 זמן קצר אחרי שהדוח הגיע לארה"ב וקיבל כותרת ראשית בניו יורק טיימס, הוקמו מרכזים ומחנות
מיוחדים ליהודים. הוכרו היהודים כקבוצה נפרדת שמגיע לה מקום משלה.
.2 ירדו הוראות מפורטות ונוקשות לקצינים הבכירים והזוטרים להקשיב ליהודים ולדאוג למחסורם. השמירה במחנות עברה מהידיים של חיילים אמריקאים לידיים של היהודים עצמם. אחת לשבועיים
הייתה ביקורת שבודקת אם ההוראות ממולאות. .3 בדוח האריסון נקבעה בפעם הראשונה הזיקה בין הניצולים והשואה לבין הקמת הבית היהודי
הלאומי. בעיה אחת קשורה בבעיה נוספת. .4 ניתנה הוראה מפורשת להקל על היהודים בכניסה למחנות האמריקאים בתוך גרמניה. היהודים
מבינים שהתלונות שלהם זוכות לאוזן קשבת וזה הופך אותם לשברירים, מטפלים בהם עם 'משי,'
דבר שהוא עיוות של החיים. החילים פחדו שיתלוננו עליהם והכל נמרח.
בעקבות דוח האריסון:
.1 נושא העקורים הופך לסוגיה בינלאומית.
.2 הדוח עורר בקרב הציבור האמריקאי רגשי אשמה לא קטנים על מה שקרה בשואה ואחריה. זה חלחל
בין אירופה וארה"ב וצר תהליך של התרככות בצד האמריקאי בכל הקשור ליהודים העקורים.
.3 אזור הכיבוש האמריקאי הופך לאזור פתוח לעקורים שעוד יגיעו.
המצב אחרי הדוח: במאי 1945 יש באזור האמריקאי 30,000 ניצולי שואה יהודים. מדובר בניצולי שואה הארד-קור, אין ילדים וזקנים שעברו מחנות. רובם בגילאי הביניים .17-44 בדצמבר 1945 יש כבר 40,000 יהודים באזור הכיבוש האמריקאי. שנה אח"כ יש כבר 126,000 יהודים עקורים באזור הכיבוש שנחשבים חסרי מדינה. שיא היהודים באזור הכיבוש האמריקאי הוא באוגוסט 1947 כשהיו 157,000 עקורים יהודים. יש עקורים יהודים גם באזור הכיבוש הבריטי, באיטליה, באוסטריה. בסה"כ בסוף 1947 יש כרבע מיליון יהודים עקורים במחנות עקורים. העקורים שנמצאים באזור הכיבוש האמריקאי גדלו בשל דוח האריסון ובשל העובדה שהאזור האמריקאי מקבל את כל הפליטים. החיילים והקצינים יודעים שהם כל הזמן תחת פיקוח ופותחים
את שעריהם.
רפטריאציה (חזרה למולדת🙂 הניצולים מיהודי פולין שברחו לברה"מ בהסכם הרפטריאציה בין פולין
לברה"מ, חוזרים לפולין. בסיום המלחמה היו 80,000 יהודים בפולין, עם ההסכם, נוספו כ200,000- יהודים שניצלו והיו בעברם בפולין. הפוגרומים ביוני 46 בשילוב הרפטריאציה ודוח האריסון מולידים במידה רבה את
ארגון הבריחה- בריחה לאזור הכיבוש האמריקאי שבו יש בסיס יהודי מאורגן.
היות והדוח של האריסון מתפרסם באוגוסט ,1945 ואז מסתיים הסיפור של האמריקאים עם יפן, מתחיל סיפור חדש בקורותיהם של הניצולים. יש מחנות עקורים של יהודים בלבד ששם מתגבשת חברה יהודית עם כל מה שקשור בזה. עם הרפטריאציה, מגיעים ב46 לתוך מחנות העקורים הרבה ילדים, יש שיעור ילדוה עצום, הכי גבוה בעולם בתקופת הבייביבום, צריך שירותי בריאות. מתגבשת חברה כמעט כולה ביוזמת הניצולים שיש לה
מרכיבים של יישוב שאין לו לאן ללכת ובונה לעצמו חיים בתוך מחנות.
סיכום עד כה – 3 זירות של יהודים עקורים באירופה:
.1 פולין: צוקרמן .2 טרויזיו: אבא קובנר והבריגדה .3 גרמניה: הקבוצה הליטאית
בכל שלושת הנקודות הסיפור הוא ציוני. כל ההנהגות בזירות השונות היו ציוניות (אבא קובנר, צוקרמן והקבוצה הליטאית.) דרך זה ניתן להבין כיצד שארית הפליטה הופכת להיות ציונית לאחר המלחמה על אף שלפני
המלחמה לא הייתה כזאת.
ועידת לונדון: בספטמבר 1945 מתקיימת ועידת לונדון והיא הזירה הרביעית של העקורים. זהו המפגש
הראשון של הנהגת היישוב בארץ עם נציגות של בכירי שארית הפליטה, במיוחד כאלה שמגיעים מפולין. מהארץ מגיעה צמרת היישוב למפגשה הראשון עם שארית הפליטה וביניהם בן גוריון ושרת. צוקרמן מגיע לוועדה מפולין ואחריה חוזר לפולין. משום שמזוהה עם מרד גטו ורשה, יש ליצחק צוקרמן יתרון גדול בעיני הארץ. צוקרמן נותן ראיון בשנת 1964 בוא הוא מספר את הסיפור של ועידת לונדון אחרי 20 שנה. אנשי ארץ ישראל לא הצליחו להבין אתה שאיפה של שארית הפליטה לאיחוד. הם ראו לנגד עיניהם את סוגיית הרזרבה והתחרות בין אנשי דרור לאנשי השומר הצעיר. לעומתם, את הניצולים זה לא עניין. מבחינתם, הנאצים כלל
לא הבדילו בין אנשי השמו"צ לאנשי דרור, כולם היו בשבילם אותו דבר.