סיום בעיית הפליטים: ב1948- נפתחו שערי הארץ ושערי ארה"ב לניצולי השואה. ניצולי השואה עולים לארץ
ישראל ובעיית הפליטים נפתרת.
ההקשרים בדיון בסיפורם של ניצולי השואה בארץ ישראל: על ניצולי השואה שמגיעים לארץ ניתן
להסתכל ולבחון ב2- הקשרים – במשקפיים של ישראלים או במשקפיים של גולה ושואה. שניהם נכונים ולא
מבטלים אחד את השני, הם פועלים כמו קווים מקבילים.
– הקשר השואה – זיכרון, הנצחה וכיו"ב. – הקשר מקומי ישראלי – ביטחון, תרבות, כלכלה, התיישבות חברה. יש בגל העלייה של הניצולים
לארץ דברים שלא דומים לשום גל עליה אחר אצל שאר העמים במאה ה.20-
שינוי הנרטיב: לאף אחד כיום בארץ אין זיכרון שואה מלבד ניצולי השואה. יש לנו רק תיעוד, סיפור שואה, נרטיב. סיפור השואה של החברה הישראלית ב48- איננו זהה לסיפור השואה ב.2018- הנרטיב משתנה. מרכיב מרכזי בנרטיב של סיפור השואה הוא הנסיבות ההיסטוריות שבכל רגע משתנות. החברה מספרת לעצמה את הסיפור של האירועים המרכזיים שמרכיבים את זהותה באופן שונה לנסיבות ההיסטוריות שדרכם האירועים האלה משתקפים באופן אחר. מרכיב נוסף הוא תיעוד. התיעוד מתבסס בעיקר על סיפור הניצולים שיכול להיות גם דרך כתיבה, הנצחה, פיסול, ציור ועוד. היבט נוסף שמשפיע על הנסיבות ההיסטוריות הם משפטי
השואה.
מידע – ידיעה – תודעה: המסגרת הקונספטואלית הופכת מידע לידיעה ולתודעה. בכל אחד מהמעברים האלה יש לניצולי השואה תפקיד מרכזי. המידע הוא אינפורמציה שנמסרת. בשביל שמידע יהפוך לידיעה צריך להפנים אותו, הוא צריך לספר סיפור. המידע על מה שקורה באירופה נשאר ברמת מידע הרבה מאוד זמן. הוא לא נתפס. ככל שהאירוע חריג יותר מהרפרטואר האנושי, כך לוקח יותר זמן למידע להפוך לידיעה. הידיעה הופכת לתודעה כאשר חברה הופכת אירוע היסטורי מסוים בעברה לעמוד האש שלאורו היא משכללת את
מצבה הקיומי ומחליטה את החלטותיה הקיומיות. ברגע מסוים השואה הופכת להיות כזאת.
עליית הניצולים: בסוף מלחמת העולם השנייה, בין 1945-1947 מגיעה קבוצה ראשונה של ניצולי שואה. יש ניצולים שמגיעים גם תוך כדי המלחמה. למרות שהמכסה של הספר הלבן מוצתה, קרוב ל70,000- ניצולי שואה מגיעים לארץ באופן בלתי לגאלי. הקבוצה השנייה של ניצולי השואה מגיעה בעלייה ההמונית בין 1948- .1952 העלייה ההמונית מביאה 850,000 עולים חדשים תוך 3.5 שנים, תוך כדי מלחמת העצמאות ותוך כדי
המעבר מיישוב למדינה. 52% מהעלייה ההמונית הם ניצולי שואה. 23% יוצאי אסיה ו25%- יוצאי אפריקה.
זה אומר ש1- מכל 3 ישראלים בראשית שנות ה50- היה ניצול שואה. אבל בגלל איכויותיהם הדמוגרפית, המשקל הוא עוד יותר גדול. ב1956- יש עלייה של כ60,000- איש מפולין והונגריה. עד 1959 ממשיכים להגיע עולים חדשים. הניצולים שהגיעו לארץ השאירו חותם במגוון תחומים: ביטחוניים, תרבותיים, כלכליים וחברתיים. שני שליש מהכוח הלוחם של צה"ל במלחמת העצמאות היו ניצולי שואה. גם בכנסת הראשונה
לניצולי השואה יש נציגים. אין אף סיפור של הגירה בעולם כמו סיפור זה. אף אחד לא קלט את ניצולי השואה,
הם פשוט חדרו ללב החברה. זוהי מסגרת הדיון בניצולי השואה במדינת
נתונים דמוגרפיים על העולים ניצולי השואה:
– רוב העולים ניצולי השואה הם גברים. כמו כן, הגילאים ששרדו את השואה הם בעיקר .15-44
מה שאומר שהם בגיל שמתאים לנשק ולמשק.
– גילאי 5-14 נמוכים בצורה משמעותית משכבת גיל זו בעולם. אין ילדים בעליית הניצולים וזהו נתון טרגי מאוד. זה משפיע על סיכויי הקליטה הגבוהים יותר של העולים אשר מגיעים ללא
ילדים.
– בשנות ה50- עולים מגיעים גם מרומניה, ברומניה יש יותר נשים והמצב מתאזן.
זהו גל ההגירה הכי נחשק בנתוניו הדמוגרפים: צעירים שיכולים לעבוד, ללא ילדים או זקנים שיכולים להיות
נטל, משכילים – חלומה של כל ארץ קולטת עלייה. על אף שמלווה ב2- טראומות: גם שואה וגם הגירה.
ייחודיות ההגירה: בסיפור ההגירה מגולמות 2 טראומות מרכזיות: שואה והגירה. אלו טראומות שלא קלות לאף בן אדם. כמו כן, אופן ההגירה, הקליטה, ההגעה והחדירה לתוך ארץ האם, במיוחד שהם נמנים על הראשונים בחבריה הינו דבר מיוחד. ניצולי השואה מגיעים למדינה עם יסודה. הם הופכים להיות חוט שדרה מרכזי בסיפור הלאומי של ישראל בעשורים הראשונים. יחד עם הנתונים הדמוגרפים של ניצולי השואה, מדובר
בהגירה ייחודית אשר אין לה דומה בשום סיפור הגירה אחר במאה ה.20-
ישראל.
