בישראל יש לא מעט זהויות. הבחירה במילה "תלאותיה" מגיעה כיוון שניתן לאפיין "מסע" שהזהות עבר בישראל. בהתחלה המדיניות הרשמית הייתה של כור היתוך. כלומר, האחדה של הזהויות לכדי זהות אחת. היום, אנחנו מתקדמים יותר ויותר לכיוון של רב תרבותיות. אנחנו יכולים לראות שמדיניות כור ההיתוך לא עבדה הרבה בגלל היבטים גיאוגרפיים – מרחביים.
אנחנו יכולים לאפיין כמה כוחות שמעצבים את הדמוקרטיה (אתנוקרטיה לפי יפתחאל) בישראל: לאומיות, הגירה וקולוניזציה וליברליזם מוטה גלובליזציה מערבית. ישראל היא לא מדינה ניטרלית (כמעט ואין בעולם מדינה ניטרלית לחלוטין) אלא מדינה זהותית – יהודית ומייהדת. ישראל מייהדת על ידי הגירה, התיישבות ויצירת מתח עם התושבים הסמוכים (הערבים לרוב) וגם על ידי הדתה שגורמת להדתה של המרחב (הפרדת נשים וגברים לדוגמא). פרויקט הייהוד הוא פרויקט אתני ומרחבי.
יש ציר זהות וציר מרחב – אלו שני הצירים המרכזיים של הקורס (חשוב להשתמש בהם בתשובות למבחן). זהות/אתניות/גזע/דת – מושגים שלרוב השימוש במילה "זהות" יכסה את כולם ויהיה הנכון ביותר. זהות קשורה לא פעם במרחב, במקום. זהות היא בזיקה למקום מסוים או במגורים במקום מסוים. זהות היא תמיד תהליך, היא לא סטטית ומשתנה בהתאם להיסטוריה.
יש קבוצות שעוברות תהליך של היטמעות בכלל ויש קבוצות שעוברות תהליך של ייחוד, שמנסות לאבחן ולייחד את עצמן (להט"ב). יש לפעמים גם קבוצות שרוצות להישאר איפה שהן, בסטטוס קוו. זה תלוי לא מעט ברצון של הקבוצה.
עבודת גבול – לא מספיק לומר שהזהות משתנה אלא צריך לומר שיש כל הזמן עבודת גבול. בחינת הגבולות ויצירת הגבולות על ידי הקבוצות השונות. יש בחינה של מה מותר ומה אסור. למשל ועדת קבלה היא לחלוטין ועדת גבול. קבוצה שואלת את עצמה מה רמת החדירות שלה ומה הכיוון של הגבולות שהיא שמה, מהם יחסי הכוחות בתוך הקבוצה שיוצאים את הגבול.
הכרה – מה שאנחנו עושים בתור חברה עם שאר הקבוצות. האם אנחנו מכירים בקבוצה או לא (למשל קהילת האפריקאים העובדים הזרים בישראל היא דוגמא לקבוצה שאנחנו לא מכירים בה). הכרה היא רצף מורכב (ולאו דווקא חד ממדי) בין העלמה של מיעוט, דרך הכרה והשוואה להכרה ומתן אוטונומיה. למשל קהילת הנשים היא קבוצה שפרצה דרך בשנים האחרונות ומתחילה לזכות בלא מעט הכרה ולגיטימיות. אנחנו יכולים לציין שיש קבוצות שלא נטמעות בחברה לחלוטין ועדיין מקבלות הכרה וזה גם קשור לכוח. למשל קהילת האנגלו-סקסיים בישראל. הם מדברים בשפה גלובלית והם לרוב ממעמד בינוני-גבוה. הגלובליות שלהם מאפשרת להם לשמר את זהותם ולנו להכיר בכך.
אנחנו יכולים לאבחן ולומר שהשסע המעמדי יותר חלש מהשסע התרבותי. אנחנו רואים שהגבולות המעמדיים יותר חדירים מהגבולות התרבותיים מה גם שאם אני במעמד נמוך אני לרוב שואפת להתקדם ולהיות כמו האנשים מהמעמד הגבוה יותר – אין לי טינה כלפיהם (למעט טייקונים). אבל מעמד תרבותי שונה הוא לא משהו שאני שואף להיות כמותו ולהפך, יכולה להיות לי טינה כלפיו על כך שהוא שואף לשנות את אורח החיים שלי או על כך שיש לו אורח חיים אחר משלי.
יש שלושה דגמים של התקבצות במרחב (ע"פ מרקוזה):
- גטו – אין יציאה (למשל שכונות העובדים הזרים בדרום תל אביב).
- מובלעת – יש מעבר אבל קשה לצאת ולהיכנס ממנה (למשל עיירות הפיתוח).
- מצודה – אין כניסה (שכונות יוקרה, קהילות שער).
