רוז'קה קורצ'אק: בחורה צעירה שהגיעה באופן בלתי לגאלי בדצמבר 1944 מווילנה ומושמת במחנה המעצר
בעתלית. רוז'קה היא מהקבוצה של אבא קובנר, מקבוצת השומר הצעיר. בינואר 1945 היא מוזמנת לדבר מול
הוועד הפועל של השומר הצעיר, אירוע עתיר תקשורת.
נאומה של רוז'קה קורצ'אק (תעודה:)
– כל הדוברים מבהירים כי יש בקע בין מי שהיה לבין מי שלא. בין ניצולי השואה לבין אנשי ארץ
ישראל הפרידו אוקיינוסים של חוויות. זוהי דרמה גדולה לאור העובדה שכולם באו מאותו מקום. – שפת הסיפור היא תמיד גוף ראשון רבים – רוצה לספר לכם מה עבר עלינו, אני השורדת שרק
ביכולתי לספר לכם את סיפורנו. – באותו זמן כבר ברור כי המלחמה לא תגמר בניצחונה של גרמניה ובתוך זה יש תקווה שאולי תקום המדינה היהודית הנכספת. אך רוז'קה מספרת כי מהותה של השואה זה השמדה של מיליונים, מה שאומר שאין יהודים. אז גם אם נקבל מדינה, אין מי שיגיע, אין רזרבה. לא ניתן
היה להבין ולהפנים את זה שמיליונים נספו. האינפורמציה התקבלה אך לא הופנמה בארץ.
– רוז'קה מספרת בתמימות כי העם היהודי הופקר במלחמת העולם השנייה.
– המנהיגות היהודית בגטו וילנה לא עמדה במבחן השואה.
– חשבון הנפש צריך להתבצע לא בינינו לבין העולם, אלא ביננו לבין עצמנו, בתוך העם היהודי. – אין יותר קהילה בוילנה. קשה מאוד להפנים את האינפורמציה הזאת. וילנה הייתה אחת מבין
2 הערים החשובות במיוחד, מרכז התסיסה האינטלקטואלית של היהודים (השנייה ורשה.)
דבריה לא מופנמים בצורה מלאה. המידע נשאר בצורה של אינפורמציה. זהו מקור אינפורמציה בין הראשונים
שמגיע לארץ ממישהו שהגיע משום ובמיוחד מוילנה.
צביה לובטקין: לחמה במרד גטו ורשה, נאמר עליה כי נספתה במרד אך למעשה ניצלה כי יצאה דרך תעלות
הביוב, הפכה למיתולוגיה כבר בשנת .1943 היא מגיעה לארץ ביוני 1946 וזוכה לכבוד מלכים. היא שייכת
לזרם הפועלי הגדול של הקיבוץ המאוחד.
ועידת יגור: צביה לובטקין הוזמנה לדבר בוועידה של הקיבוץ ביגור. זוהי ועידה מיתולוגית שהייתה מורכבת מ2- שלבים. בשלב הראשון צביה ישבה לבד עם ראשי הקיבוץ המאוחר וסיפרה להם את הסיפור ולאחר מכן מול כל באי הכינוס סיפרה את הסיפור קצת אחרת. בסיפורה הבינו אבות היישוב אשר קרקע מולדתם ותבנית נוף מולדתם הייתה שם ולא פה כיצד הערים שמהם באו לפני המלחמה חרבו לגמרי. הסיפורים של לובטקין ושל קורצ'אק חשובים יותר מהמפגשים של אבא קובנר וצוקרמן בוועידת לונדון. הסיפורים הללו הם ראשית
התודעה.
נאומה של צביה לובטקין: גם צביה לובטקין מדברת בגוף ראשון רבים. היא ושאר האנשים טוענים כי האחרים לא יכולים להבין כלום (על אף שחלקם הקימו את קיבוץ לוחמי הגטאות, הם לא יצאו מעולם השואה.) צביה שמה את הסיפור היהודי בפעם הראשונה והאחרונה להרבה מאוד זמן בקונטקסט של מלחמת העולם השנייה. היא שמה את הסיפור היהודי בהקשר מתוך נקודת משווה ובכך קוראים הסברים לכל מיני דברים – איזה עוד עם אחר באירופה מרד בגרמנים? מתי מרדו הפולנים? לצביה וגם לקורצ'אק ולניצולים
רבים יש קושי לדבר, אבל הם מדברים. האינפורמציה מגיעה מצד הניצולים.
לוחמים ולא מרד: הקיבוץ של צביה נקרא לוחמי הגטאות ולא מורדי הגטאות. הם ראו בעצמם לוחמים ולא מורדים, חלק ממיתוס הלחימה, כמו חיילים. זהו ויכוח גדול שהיה בתנועה בנוגע למונחים. המילה מרד נתפסת בהיסטוריה היהודית כהתרסה מול עמים אחרים שיש בה גבורה וסיכון הנפש. הם היו לוחמים, הם היו שייכים
לתנועה הלוחמת.
זאב שטרנהאל: ניצול שואה שעלה ארצה בגיל צעיר, נחשב לגדול חוקרי הפשיזם. הוא כותב על בריאת העולם: "הקמת המדינה הייתה כמו בריאת העולם בשבילי. בכל חיי לא היה אירוע מרגש מזה. הוא הביא אותי למעין התעלות ." יש מאין. למה מאין? כשהגיע הפנה גב לכל מה שהיה קדום ומבחינתו הוא לא קיים. כל מה שהיה בהקמת המדינה נמחק. לבריאת העולם מצטרף כמובן התהו ובהו וחושך על פני תהום, כך הוא רואה
רגשית את הסיפור של מה שהתרחש באירופה.
המוטו של אבא קובנר: "הוראת השואה היא בראש ובראשונה מעשה של חשבון נפש מתמשך בתוכנו ולעד. בחשבון נפש כזה התשובות אל להן לבוא לפני השאלות." למוטו זה יש שני ממדים. הראשון מפנה את האצבע אלינו, מבט כלפי פנים, חשבון נפש מתמשך בתוכנו ולעד בלי כוונה להטיף לעולם. זהו חשבון נפש מתמשך ללא נקודת סיום. הממד השני הוא שבחשבון נפש כזה התשובות לא יכולות לבוא לפני השאלות. חשבון הנפש
זה סדרה של סימני שאלה.
