אומנויות ומדעים הוא טוען שכאן הנאורות במצב טוב, היא מתקדמת מתוך דינמיקה עצמית. הוא אומר שבתחום זה הבוררת היא התבונה לבד, אין סמכות שרירותית ולכן בתחומים האלה אנו כבר בתוך מהלך
שהדינמיקה הפנימית תוביל לנאורות. מה שעומד מאחורי הדברים היא פרשת גלילאו – במאה ה17- הכנסייה ניסתה להתערב בתחום המדעים, היא נכשלה ומאז המדע הוא תחום אוטונומי שנשלט על ידי התבונה. באומנויות הנושא טיפה יותר מורכב ויש וויכוח האם גם באומנויות יש שיפור או שמא לכל תקופה באומנות יש סטנדרט משלה ואי אפשר להשוות. ישנה טענה כי האומנות הטובה היא הקלאסית – יוונית ואי אפשר להתעלות עליה אך גם כל הוויכוח הזה מתנהל באופן אינטלקטואלי ואין
סמכות שיכולה להכריע.
דת קאנט אינו אנטי דתי בניגוד לאנשי נאורות רבים שהיו אנטי כנסייתיים ואנטי דתיים. אין לו בעיה עם דת כשלעצמה ודווקא משום כך הטקסט הזה מראה על ההתנגשות העקרונית בין דת ונאורות. קאנט מוכן לקבל את הכנסייה אך הוא לא מוכן לקבל בשום אופן שבועה נצחית. לדעתו, גם עיקרי הדת
צריכים להיות כפופים לתבונה, גם דת צריכה לעבור תהליך של נאורות. דת אומרת כי יש דברים מעל התבונה, הכנסייה היא גוף מיסטי בסמכות האל וקאנט אינו מסכים ומתנגש באופן עקרוני עם
התפישות הללו ודבר זה חשוב בייחוד כי הוא אינו אנטי דתי. התפישה הנאורה אומרת כי יתכן ודת היא דבר טוב אך גם היא כפופה לתבונה, לתהליך של התעוררות אנושית ועל זה קאנט מדבר רוב
הזמן.
התנאים להם הנאורות זקוקה
קאנט אומר שישנה אשמה בכך שאנו לא נאורים, אין לנו את האומץ מכיוון שאנו עצלנים ופחדנים והרבה יותר נוח לנו לקבל סמכות, הדרכה. אך זאת לא הבעיה האמתית, הבעיה בסופו של דבר היא חברתית ולא אינדיווידואלית. ישנם מסודות בעלי אינטרסים לא לקדם את הנאורות והם הכנסייה
והמשטר הישן ולכן כדי לקדם את הנאורות אנו זקוקים לתנאים חברתיים-פוליטיים מסוימים והתנאי
המרכזי הוא חירות. לדעת קאנט חירות היא חירות מחשבתית.
מבחינת קאנט, במצב "רגיל" הנאורות הייתה משתלטת לאט לאט אך העדר הנאורות או העדר תהליך של נאורות הוא תוצאה של מוסדות, אמונות, היבטים חזקים בסדר החברתי שיש להם
אינטרס ממשי, כלכלי-פוליטי, אינטלקטואלי-קוגניטבי. הם מעוניינים לשמר את הסדר הקיים: הכנסייה הקתולית, המשטר הישן(פאודליזם,) אצולה מסוימת. הם מעוניינים לעקב או למנוע את
הנאורות, אלו אינטרסים אשר מובנים בתוך השקפת העולם שלהם ולכן העניין הוא עניין חברתי.
מבחינת קאנט חירות היא השתמשות בתבונה בפומבי ולא באופן פרטי. השימוש הפרטי הוא מתוקף התפקיד(כומר, קצין, אזרח,) וצריך להגביל אותו – הקצין ממלא פקודות, הכומר מטיף את עיקרי הכנסייה והאזרח משלם מיסים. אין חרות בשימוש הפרטי בתבונה, הוא כפוי. לעומת זאת, בשימוש הציבורי בתבונה, הפומבי יש להביע את הדעה בציבור, לפרסם. הוא חושב שאם יהיה שיח ציבורי פתוח, אז העמדה התבונית תנצח בסופו של דבר. במדעים ובאומנויות זה כבר קיים, והוא חושב שזה
צריך להיות בכל תחום.
קאנט בעד חירות במובן מופשט אך לא חירות פוליטית, לדעתו היא לא מספיקה. אם תהיה מהפכה, היא תגרום לשינוי דיכוי אך לא לשינוי עמדה, לתבונה. יש בו אמונה לתובנה של כל אדם אך גם יש
חשש מההמון. מבחינת קאנט, חירות פוליטית תביא לבלגן, תהיה החלפה של רודן אחד ברודן אחר. יש צורך בנאורות, בחירות בספירה הציבורית ובתווך הארוך זה יוביל לדברים יפים. הוא, כמו אנשי
נאורות רבים מאמין במשטר אבסולוטיסטי נאור.
