רוסו והנאורות – חלק ה'

את הנאורות מגדירים הרבה פעמים כתבונה, רציונליות, ידע ובמובן מסוים זה מאוד נכון. הפילוסופיה הקלאסית מבדילה את האדם מהחיה, גם התאולוגיה הנוצרית אומרת את זה והן מעריכות את

התבונה. הנאורות הוא לא רעיון חדשני שאומר כי האדם הוא תבונה ולכן יש לדייק. בתחום הרגש – תשוקות ויצרים נתפסים כניגוד לתבונה אך הנאורות לא יוצאת כנגדם, ישנה תפיסה כי לאדם יש

תשוקות ותאוות אך הן לגיטימיות והתבונה משרתת אותם והנאורות מקבלת אותם.

 

הנאורות יוצאת כנגד הדת(הכנסייה הקתולית ותפיסות לגבי טבע האדם) וכנגד המשטר

הישן(מעמדות, פאודליזם.)

.1 הנצרות: בדימוי האדם הבסיסי של הנצרות האדם נברא בצלם האל והוא נזר הבריאה, העולם נברא בשבילו. אך ישנו חטא קדמון ולאחריו האדם הושחת והאדם נולד עם החטא

הזה. לאור הדברים האלה מטרות האדם הן לזכות בחסד הזה מחדש ולהגיע לגן העדן. השאיפות של האדם לעושר, לכוח, הן לא ניטרליות והן חטאים אשר מסכנים את גאולת נפשו של האדם ולכן האדם צריך להתנער מהם והוא גם צריך להתנער מהתנהגות אנוכית. הוגי הנאורות מעודדים תאוות מסוימות של האדם והן מתנגשות עם הנצרות. כדי לזכות בחסד

מחדש האדם עושה זאת דרך הכנסייה, היא המוסד החשוב ביותר שדואג לגאולת נפשו של האדם והיא מעורבת לגמרי בעולם הזה. יש לכנסייה סמכות כופה על כל חבריה(מי שחי במדינות נוצריות) והחברות בה איננה עניין של רצון חופשי. כל ההשקפות האלה מנוסחות

בתור מסגרת מושגית של הסבר אבסולוטי ומקור הסמכות איננו תבוני, מקור האמת הוא ידע

נגלה שעליו הכנסייה אחראית, מעמדה המיסטי.

.2 המשטר הישן:

– התפישה הפוליטית השלטת בתקופה זאת היא מונרכיה אבסולוטית. המלך הוא השליט היחיד, מעל החוק, הוא מגלם את הגוף של הרצון הפוליטי בכללותו. על פי התפישה

הפוליטית המקובלת רצונות שאר הגופים(גילדות וכו)' הם חלקיים והמלך הוא רצון הכלל. זו תפישה שהתעצבה במאה ה16- עקב מלחמות הדת(פרוטסטנטים נגד קתולים.) מלך צרפת הוא מלך בחסד האל, הוא יכול לרפא חולים במגע ידו, המלך נתפס כיורשו של האדם הראשון, שלהם העניק האל שליטה מוחלטת בעולם וכל הרכוש שייך להם באופן עקרוני. במאה ה18- המלך תמיד תלוי באנשים, הולך ונחלש עד שהמהפכה הצרפתית

מעיפה אותו. המלך כפוף לחוקי הדת ולחוקי הטבע(המנהגים החברתיים המקובלים) ובסופו של דבר הוא לא יכול להפר את המנהגים האלה. יתרה מכך, הוא אמור לדאוג לטובת הכלל(יש הבחנה בין מלך לבין עריץ) וניתן לשאול האם הוא עושה זאת או לא

עושה זאת. לא כל אנשי הנאורות מתנגדים למשטר אבסולוטי, זאת בתנאי שהוא נאור,

מקדם את האידיאולוגיה שלהם וזה מתח בתוך הנאורות. –   ישנה תפישה כי העולם הוא היררכי וישנה חלוקה, העולם אינו שווה. ישנה חלוקה

טבעית; מגדרית, בצרפת יש שלוש שדרות: כמורה, אצולה וכל השאר. לצורך העניין

 

 

 

 

 

האצולה והכמורה לא משלמים מיסים באופן עקרוני ולכל שדרה יש זכויות וחובות. מעבר לחלוקה הזאת, החברה של המשטר הישן היא חברה שמורכבת מקבוצות בעלות

פריבילגיות(לכל קבוצה יש זכויות וחובות משלה,) זה יכול להיות עיר, אוניברסיטה, גילדה. מול התפישות האלו הנאורות רואה את עצמה כסוג של ארגון(הרפובליקה

הספרותית,) ישנה שליטה על ידי חירות, תבונה ושוויון. ההגדרה הזאת היא אופוזיציה לסדר הקיים, שבו השלטון נמצא רק אצל אדם אחד. ישנה התנגשות בין העמדות הללו

למציאות החברתית.

 

 

עמנואל קאנט  הוא המתוחכם והשיטתי ביותר בין פילוסופי הנאורות, קאנט הוא פילוסוף שיטתי והוא מנסח את הדברים באופן שיטתי. הטקסט פורסם בשנת ,1784 העיתון פרסם שאלה "מהי נאורות" והוגים ענו לו. ישנו מקום שבו דנים בשאלות האלה במלוא הרצינות, זוהי שאלה בעלת השלכות כלכליות

חברתיות. מי שענה לעיתון הוא משה מנדלסון ועמנואל קאנט.

 

ישנה הגדרה לנאורות – חוסר בגרות, ישנה חלוקה לעידן נאור ועידן של העדר נאורות, כל מה שהיה עד עכשיו הוא לא נאור ויש לבקר אותו. שנית, ישנו אינדיבידואליזם וכל אחד יכול להשתמש בשכלו

שלו והוא שווה לכל האחרים. אצל קאנט סמכות שרירותית, מסורות, דעות קדומות הן לא נאורות. אם אדם יפעיל את התבונה, הוא ישתחרר מהסמכות, מהדעות הקדומות ויהיה תהליך רציף של שיפור מוסרו של האדם ושל קדמה חברתית. כל אמונה, כל מנהג, צריכים לעבור במבחן התבונה ואם נעשה

זאת, אנו נגיע לחברה נאורה. קאנט אומר שאנו עוד לא נמצאים בחברה נאורה.

 

קאנט מתמקד במספר תחומים: הוא מתמקד הרבה בדת, על אומנויות ומדעים ולאחר מכן גם על

פוליטיקה.