לאחר הביקורת על ההתגלות הוא עובר לדון בעניינים פרקטיים ובניגוד להשקפות שלו הוא לא מציע להתנער מהמושגים הדתיים, הוא סבור כי כל אדם יידבוק בדת אבותיו. הכומר מסוביה הוא כומר של
קהילה, אם הייתה לו קהילה הוא היה ממלא את המצוות הדתיות אך הוא לא היה מוכן לנהוג בחוסר סבלנות, לא היה אומר לפרוטסטנטים שהם נידונים לגיהינום. הכומר אומר לרוסו כי כל אחד צריך
לדבוק בדת אבותיו, לקלוויניזם. המסקנה הדתית של רוסו היא לא להרוס את המוסר הדתי אך שכל
אדם יפרש את הדברים על פי רוח הדת הטבעית.
הנאורות אומרת כי הדת מביאה לקנאות, לחוסר סבלנות ולמלחמות. רוסו מסכים עם הטענה הזאת אך הוא אומר כי למרות שהדת רעה, היא עדיין יותר טובה מאתאיזם. הדת היא רגש חזק, יש בה מוטיבציות, היא יכולה להוביל אותנו לעשות מעשים נעלים וטובים. לעומת זאת הפילוסופיה של הנאורות קשורה במהותה להוויה הבורגנית של היום – לאינטרס הפרטי, לחוסר האותנטיות. אם
ננסה להתבסס על האינטרסים הפרטיים לא תהיה חברה. הפילוסופיה תוביל לדעתו רק לרע, הדת
אמביוולנטית, יש לה את הפוטנציאל להוביל גם לטוב.
לאחר מכן הוא עושה השוואה כללית יותר – בין פילוסופיה טובה וראויה לבין הדת. הוא אומר שדברים טובים שהפילוסופיה עושה הדת יכולה לעשות טוב יותר, בעוד יש דברים שהדת יכולה לעשות שהפילוסופיה לא יכולה. קשה לתרגם את הפילוסופיה הטובה להנעת אנשים, לפרקטיקה
בעוד הדת מסוגלת להניע אנשים. הדת בסופו של דבר מאוד חשובה לרוסו, גם כדת מטאפיזית אבל היא חשובה לו גם מסיבה חברתית. רוסו טוען שמעולם לא נבנתה מדינה שהדת לא שימשה לה
בסיס, המדינה צריכה דת. יש מתח בין הדת הטבעית שהוא גזר מאמיל לבין הדת שצריכה להתאים
את עצמה לפוליטיקה ואולי אפילו ישנה סתירה.
ישנה טענה כי הפוליטיקה האמריקאית מבוססת על דת אזרחית, היא למעשה אוסף של ערכים אשר לקוחים מהברית הישנה ומהברית החדשה. אין צורך להיות נוצרי אך יש צורך להיות דתי במובן
מסוים וזהו שלד לחברה האמריקאית אשר החברה שלה היא חילונית.
רוסו מבקר את ההתגלות ובעיקר את הנצרות הממוסדת אך הוא אדם דתי, הוא רוצה דת שהיא דת טבעית ותבונית. בנוסף, ישנו הטקסט על האמנה החברתית ובו רוסו מדבר על העתיד, על גודל
המדינה, כיצד היא תקום, כך הדברים נראים בלתי אפשריים, קשים להשגה. אתה צריך עם צעיר, מדינה שלא קטנה מדי ולא גדולה מדי, מחוקק מיתי אשר מתבסס על דברי האל. האמנה החברתית
כמו שקראנו עד כמה מסתיימת במעין מבוי סתום.
היסטורית רוסו מתאר את התפתחות הדתות עד לנצרות. לטענת רוסו המדינה צריכה דת, צריך דת גם במדינה, חברה לא יכולה להתקיים ללא דת. זוהי כמובן העמדה המסורתית המקובלת בכל
החברות שקיימות עד הנאורות. במסגרת הנאורות אנשים לראשונה מפקפקים בכך, פייר בייל למשל אמר כי אפשר לבסס את המוסר ואת הפוליטיקה ללא דת. ג'ון לוק, אחד מאבות הסובלנות הדתית אומר כי לא ניתן לתת אזרחות למי שלא דתי(כן יש צורך בחופש דת.) רוסו מקבל את כך שהמדינה
צריכה דת ודוחה את העמדות הקיצוניות של הנאורות.
רוסו מדבר על ההיסטוריה של הדתות: בהתחלה מדינה ודת היו דבר אחד, הדת הייתה חלק מהעולם הפוליטי. בכל הגופים הפוליטיים כמו אתונה, ספרטה, הדת היא דת של הגוף הפוליטי ואין לה קשר לשאלות של אמת ושקר, לשאלות מטאפיזיות. לכן כאשר מדינות נלחמות זוהי מלחמה
דתית למעשה. כאשר עם מנצח עם אחר, האל שלו ניצח והמנוצחים ממירים את דתם מכיוון שהאל המנצח הוא האל החזק יותר. במהלך האימפריה הרומית היה ריבוי של אלילים, הרומים לא שללו את האלים מהעמים שכבשו. יוצאי הדופן היו היהודים אשר לא רצו להכיר בשום אל מלבד האל שלהם
ולכן הם היו נרדפים מבחינה דתית, מבחינה תרבותית היהודים חרגו מהמקובל, האל הופך להיות
אוניברסלי, ההפסד הוא בגלל חטא ולא בגלל חולשת האל.
