לאחר מכן הגיעה הנצרות ולראשונה הפרידה בן הדת לבין השלטון, דבר זה גרם לכך שהמדינה פסקה מלהיות יחידה אחת ויצרה חלוקות פנימיות שלא פסקו לעולם. כעת יש שני דברים: יש את העולם הזה ואת העולם הבא. הנצרות שאפה לאוניברסליות ודבר זה איים על האימפריה הרומית ששאפה גם היא לאוניברסליות(שלטונית אומנם) ולכן הנוצרים נרדפו. כאשר הנצרות השתלטה לכאורה אין פילוג, אך מכיוון שהיא השתלטה והאוריינטציה שלה לעולם הבא אז תמיד ישנה את
השניות הזאת, האדם לא יודע למי להישמע – למלך או לכוהן? העולם הנוצרי תמיד היה מפולג בין
דת ובין מדינה והיה ניסיון להשתלט על כך(באנגליה, ברוסיה) אך משהו בנצרות לא נותן לזה לקרות. גם אם המלך כמו באנגליה בראשות הדת והמדינה עדיין יש שתי מוסדות נפרדים והמלך הפך
למשרת של הכנסייה. הובס אומר כי הדת צריכה להיות כפופה לגמרי למלך. רוסו אומר כי הנצרות לא נותנת לזה לקרות, בפועל יש שני ממסדים והמלך שירת את הממסד הדתי. אירופה מפוצלת
מבחינה מדינית בגלל הנצרות למעשה.
ישנן שלוש סוגי דתות לפי רוסו:
– דת האדם: הנצרות האותנטית של האוונגליון, הדת הטבעית שרוסו מדבר עליה באמיל. זוהי
דת האמת ויש רק אחת כזאת. כולם בנים לאל אחד, כולם אחים, החברה מאחדת אותם. זוהי הדת אשר הופכת את האינדיבידואל ליצור מוסרי. הדת הזאת לא טובה מכיוון שאין לה שום יחס מיוחד אל הגוף המדיני, מבחינה פוליטית היא רעה. היא יוצרת אינדיבידואלים
מוסריים, לכאורה אזרחים טובים(שליטים, חיילים ונתינים) אך הבעיה היא שהיא לא מאגדת אותם לכדי חברה פוליטית. יכול להשתלט על מדינה אדם, טוב או רע וזוהי דת שתהיה פסיבית לכך. אם אנו רוצים גוף פוליטי טוב לדעת רוסו, מעבר לאדם מוסרי חשוב שיהיה
אדם אשר יהיה מחויב למדינה מעבר למחויבות האוניברסלית הדתית. – דת האזרח: ישנה חפיפה בין האומה לבין המאמינים, מה שהיה פעם כאשר הדת והמדינה היו בלתי נפרדים. יתכן כי מדובר על הדתות של העולם האלילי של יוון ורומא ויתכן היהדות והאסלאם. מבחינה פוליטית רוסו בעד הדת הזאת, היא דת טובה מכיוון שהוא רוצה מדינה
מאוחדת. הבעיה בה שהיא שקרית מבחינה מטאפיזית, מבחינה דתית, מטעה את בני
האדם, נוטה לעריצות, אלימות וחוסר סובלנות. בסופו של דבר הוא שולל את דת האזרח.
– דת הכוהן: רוח הנצרות של האימפריה הרומית, הדת היפנית וזוהי דת של צריכה להתקיים
מבחינה פוליטית.
הדת הפוליטית טובה משום שהיא פרטיקולרית, משום שהיא דת המדינה, היא מזהה את האזרח עם המדינה שלו אך הפרטיקולריזם שלו הופך אותה למוטעית, לקנאית ולוחמנית. הדת האוניברסלית פסולה משום שהיא אוניברסלית, היא אינה טובה מבחינה פוליטית. ביחס הבין הפרט לקולקטיב
הפוליטי ראינו שישנו מתח בין האדם במצב הטבע(שאינו חי בקולקטיב פוליטי,) לאחר מכן ראינו את הניגוד בין הבורגני לבין האזרח(הבורגני דואג לעצמו ולכן הוא הרסני מבחינה פוליטית.) כעת ניתן
לראות ניגוד יותר מטריד – בין האדם המוסרי שמאמין בדת כדת האמת לבין האזרח, זהו פרדוקס.
זהו פרק אשר מציב אותנו בתוך מבוי סתום.
רוסו מציע מעין פתרון, זוהי הדת האזרחית אשר הוא מציע:
כל אחד חופשי מבחינת דת, ישנו חופש דת חלקי אך בגבולות התועלת המדינית.
– צריך להאמין באל, בהשגחה אלוהית, בהישארות הנפש, בשכר ועונש בעולם הבא. – הדת צריכה להיות דת אשר מבססת את האמנה החברתית, יש צורך להיות אנשים פוליטיים
אשר מצייתים לאמנה החברתית.
– יש צורך לקבל דתות אחרות, להאמין שגם שאר הדתות יכולות להיגאל.
רוסו רוצה מחויבות מהסוג של דתות כמו אסלאם או הדת הרומית, דתות אשר יגייסו אותך לפוליטיקה והפתרון שלו לא לגמרי מתיישב עם כך. רוסו התחיל מעמדה אוניברסלית ומגיע למסקנה שיש לעגן את האוניברסליזם הזה בגוף פוליטי. כאשר הוא רוצה לעשות זאת, כל שאלות האמנה החברתית עולות וזהו עוד פתרון שהוא מוצא – לעגן זאת בתרבות לאומית(יהדות למשל) והוא הופך
להיות אחד מההוגים המהותיים של הלאומיות המודרנית.
