רוסו בניגוד לאנשי הנאורות הוא אדם דתי, הוא מאמין באל ובהשגחה אלוהית, הוא מתאב את האתאיזם שהוא מייחס לאנשי הנאורות הצרפתית. הוא חושב בניגוד לנאורות שלדת יש מקום חשוב במדינה. שני האספקטים האלה מעוררים את ההתנגדות של אנשי הנאורות הצרפתית. אך בשני
ספריו כן יש ביקורת קשה על הנצרות(החטא הקדמון ונגזרותיו.) הוא עורר סערה, יצאו כנגדו ולא הייתה לו תמיכה של אנשי הנאורות, מחרימים את ספריו ושורפים אותם(גם בצרפת וגם בז'נבה.) עד שנת 1762 הוא מסתובב בעולם, מנתק קשרים עם אנשי הנאורות והולך ומשתגע. הוא חושב שכולם רודפים אותו, יש לו הזיות והוא חושש גם ממי שמנסה לעזור לו(פרידריך, דיוויד יום.) למרות הקרע
הגדול עם הנאורות והפראנויות שלו, יש הרבה אנשים שמעריצים את רוסו(גטה וקאנט.)
בתקופה שלאחר 1762 פונים אליו מקורסיקה ומפולין(אזרחים בכירים) ומבקשים מרוסו אישית לנסח חוקה לגוף הפוליטי שהם מעוניינים לחדשו. ניתן לראות בטקסט על פולין טקסט בסיסי של הלאומיות
וגם הוא נחשב כאחד מאבות הלאומיות.
על המקור והיסודות לאי השוויון בין בני האדם מתפתח ז'אנר של היסטוריה תרבותית בנאורות וגם רוסו כותב על כך. הם טוענים כי מדעים ואומנויות תורמים לשיפור מוסרי וחברתי ורוסו טוען את ההפך הגמור. הוא אומר כי המדעים והאומנויות מעודדים מותרות, בטלה, צביעות, הם הורסים את המידה הטובה הטבעית של בני
האדם(הרסו את אתונה ואת רומא.)
המאמר שאנו קוראים שייך לז'אנר אחר, ז'אנר של היסטוריה או פרה-היסטורי היפותטית – מקור השפה, המשפחה, החקלאות. הוא מבקר את המצאת החקלאות והמתכות. לדעתו של הובס ישנו אי שוויון והוא מוצדק לדעתו כמו אי שוויון כלכלי(תלוי עבודה, חריצות.) לדעתו של רוסו ישנו אי שוויון פיסי ונפשי. ישנו אי שוויון פיסי שבו בני אדם חזקים יותר, בריאים יותר, צעירים יותר. באי השוויון הנפשי ישנו יתר עושר, יתר כובד, יתר שלטון – פריבילגיה(כמילה מגונה.) הוא תוהה האם אי
השוויון החברתי נובע מאי השוויון הפיסי? אם כן הוא מוצדק לדעתו, אך עצם השאלה לדעתו היא
מופרכת והתשובה היא שלילית. אי השוויון נעוץ במודרנה, בחברה.
רוסו רוצה לחזור למצב הטבע והוא מקבל הנחות יסוד שהאדם מטבעו הוא יצור א-חברתי והחברה היא מלאכותית(הובס ולוק) והוא יקצין את התובנות ההלו. רוסו טוען כי הפילוסופים שדיברו על מצב
הטבע, לא הלכו באמת למצב הטבע, אלא השליכו את התכונות של האדם החברתי על מצב הטבע – למשל לוק אומר שהאדם במצב הטבע נוהג לפי חוק, יש צדק ואי צדק. בנוסף הוא מבקר את הקניין ועוד. לפי הובס האדם במצב הטבע שורד במצב של מלחמה ומנסה לשעבד אנשים אחרים. רוסו טוען
כי זוהי שטות גמורה וזוהי תשוקה חברתית.
לדעתו של רוסו יש הבדל בסיסי – הובס ולוק מניחים כי לאדם יש טבע אוניברסלי ומצב הטבע הוא מצב היפותטי שבו בני האדם רציונליים, דואגים לעצמם וכשנבין את טבע האדם, עליו נבנה את הסדר החברתי. רוסו טוען כי האדם מתעצב לפי הסביבה שלו, החברה שלו והוא שונה ממקום
למקום. הובס ולוק ילכו למצב הטבע כדי ליצור לגיטימציה למשטר, רוסו ינסה להראות כמה האדם שונה היום ממצב הטבע. לכן רוסו נחשב לאחד מאבות האנתרופולוגיה. כאשר מגלים את אמריקה מגלים אנשים ששונים באופן רדיקלי מהאירופאים. רוסו אומר כי יש הבדל עקרוני בין מצב הטבע לבין התרבות ומבחינתו טבע האדם הוא תוצר של הסדר החברתי. רוסו רוצה לשמור על כך שמאחורי כל
הטבע התרבותי שלנו ישנו איזשהו רובד טבעי ו"אמיל" הוא איזשהו נסיון לממש את התובנה הזאת.
רוסו מבקר את המצב הקיים ומראה כמה הוא מעוות. הדיון שלו הוא אנתרופולוגי ומראה כמה הדברים התעוותו לאורך הזמן, זהו דיון ארוך. במצב הטבע מצבו של האדם הוא טוב, כל הצרכים הטבעיים שלו הם בהישג ידו, הטבע מספק אותם. האדם בריא יותר, חזק יותר. במצב הטבע האדם הוא חייתי, חסר דמיון, חסר רגש, מונע יותר מאינסטינקטים ופחות מתבונה, הוא לא מבין שהוא בן
מוות. האדם מצליח לסגל לעצמו אינסטינקטים ויש שני דברים שמבחינים בינו לבין בעלי החיים:
לאדם יש רצון חופשי אך הוא דווקא לדעת רוסו מוליך אותו לרע.
