הוא מראה כמה היה שונה האדם מהאדם היום וכך הוא מאיר את הסיטואציה של האדם כיום. הוא מראה כמה החברה לא צודקת, אי שוויונות, כמה רוע ואומללות יש במודרנה. האדם במצב הטבע הוא חייתי, חזק, חסון ובריא. מבחינת השכל והרגש הוא חסר תבונה, הוא אפילו לא מבין שהוא עומד
למות, הוא לא מוטרד מהמוות. האדם נמצא במצב חייתי וכל צרכיו מסופקים.
באופן טבעי, במצב הטבע בני האדם אדישים זה לזה, הם לא זקוקים זה לזה. אין ביניהם יחס מוסרי, אין חוק. המניע של אדם במצב הטבע כמו כל בעל חיים אחר הוא לשרוד, שימור עצמי. רוסו רוצה
לדחות את תפיסתו של הובס שבמצב הטבע בני האדם ילחמו מלחמת קיום. הובס רוצה להגיד, בניגוד ללוק שיש לשים לב עד כמה רוב הצרכים שלנו היום הם מלאכותיים, כוזבים ומזיקים. הובס אומר כי בן האדם ילחם במצב הטבע כדי להשיג את צרכיו. רוסו סותר אותו וטוען כי יחס האדישות הוא הרבה יותר סביר, הצרכים של בני האדם הרבה יותר נמוכים במצב הטבע ואין להם רצון לפגוע האחד בשני. האדם במצב הטבע אדיש לאחרים מכיוון שהוא בלתי תלוי בהם. לעומת זאת בחברה
אתה תלוי באחרים וזאת הבעיה הבסיסית שבחברה לפי רוסו.
אך התשוקה המינית היא התשוקה אשר כן קיימת במצב הטבע והיא סותרת את דברי רוסו. לבני האדם יש תשוקה מינית ועליה הם מוכנים להילחם, התשובה שלו לכך היא שבמצב הטבע כמעט ואין בעלות אחד על השנייה, כמעט ואין קנאה ולכן בני האדם כמעט ולא תלויים אחד בשני. אדם במצב
הטבע אנוכי ודואג לשימור עצמי, הוא לא תלוי באחרים ולכן הוא לא יזיק להם. הוא אומר כי לבני
האדם ישנה נטייה לרחמים, לחמלה, לאמפתיה. אנו באופן טבעי מזדהים עם סבל של בן מינינו.
במצב הטבע הרגש הזה הוא רגש חזק(בהמשך ההיסטוריה הוא נשחק.)
רוסו רוצה לחלק את האהבה העצמית שלנו והאנוכיות לשניים. ישנה הדאגה העצמית וישנה האנוכיות שבה אנו מודדים את עצמנו ביחס לאחרים, מתוך קנאה. זאת הבחנה חשובה כדי להראות את הפער בין מצב הטבע למצב החברתי. אך החמלה מעדנת את השימור העצמי, אדם לא יפעל
מתוך זדון, במצב רגיל הוא לא יגנוב או יחמוד. בנוסף הוא טוען כי המסורת הליברלית של הובס ולוק אומרת שהיחס של האדם לבני אדם אחרים ולחברה הוא יחס תועלתני, של אינטרסים. רוסו טוען כי הדבק שמדביק את החברה הוא אמפתיה, לא מספיק רק אינטרס כדי להדביק בני אדם לכדי
קולקטיב. מה שמדביק אנשים לכדי קולקטיב לאומי הוא לא רק אינטרס, אם אין אמפתיה הם לא
יתגבשו לכדי קולקטיב לאומי, מדינה.
בסיכום מצב הטבע, ישנה אדישות של האדם, האדם לא תלוי באדם אחר והוא איננו אומלל. האומללות והרוע הם תוצר של המצב החברתי. הקשרים הייחודיים שיוציאו את האדם ממצב הטבע הם שני דברים: האחד הוא רצון חופשי במובן הכי פשוט, האדם יכול לבחור מה לאכול בניגוד לבעלי חיים אחרים שהאינסטינקטים אומרים להם לאכול רק דברים מסוימים. הדבר השני שמייחד את
האדם הוא הכושר להשתכלל. רוסו אומר שהדברים האלה מאפשרים, חופש והשתכללות אך הם שליליים לדעתו. האדם מנצל את החופש לדברים רעים – זללנות ועוד. על הכושר להשתכללות הוא
אומר שדבר זה יוצר רוע.
ישנו פער גדול מאוד בין האדם החברתי לאדם במצב הטבע. במצב החברתי יש אי שיוויון ובמצב הטבע יש שיוויון. אי השוויון, הרוע והאומללות הם תוצר חברתי. מסקנה פוליטית אפשרית אחת היא שיש צורך בשינוי אך שינוי יותר רדיקלי מהרעיונות הקודמים של הנאורות(לא רק מלחמה בכנסייה ובמשטר הישן,) למשל לבטל את הקניין הפרטי. עצם הציוויליזציה יש בה רוע ולכן החברה תמיד
תהיה רעה, ויש לחזור לפרימיטיביזם(אך לא באמת מתאפשר.)
