רוסו טוען על התדרדרות החברה ממצב הטבע והוא מתחיל בין היתר בנושא הקניין הפרטי. מה שחשוב לו בתפיסה הכלכלית שלו היא ההתנגדות לתפיסה הליברלית, "היד הנעלמה." רוסו לא מקבל זאת מבחינה מוסרית, מבחינתו כלכלה היא אינה תחום אוטונומי ומי שצריך לדאוג לה היא
המדינה. תפקיד המדינה לדאוג שלא יהיה אי שוויון כלכלי גדול מדי.
במצב הטבע בני האדם חיים לא רע, הם אינם אומללים והיחס הבסיסי ביניהם הוא יחס של אדישות. תחילת היציאה ממצב הטבע היא התרבות. במצב הטבע האדם חי בשבטים פרימיטיביים של ציידים ולקטים אך כאשר האוכלוסייה החלה לגדול כבר לא ניתן היה להמשיך לחיות במצב זה. האדם
מתחיל להמציא כלים כגון חץ וקשת, חכות, בגדים, עורות, אש וכו.' הוא משתלט על בעלי החיים.
– קוגניטיבית: הוא מתחיל לחשוב, הוא נהיה חזק יותר מבעלי החיים, הוא רואה את עצמו כעליון על שאר בעלי החיים. ברגע שהוא רואה את עצמו כנעלה על בעלי החיים הוא מתחיל
לראות את עצמו כנעלה, כיחיד, זה הוליד גאווה.
– המשפחה והבעלות: האדם התחיל להשתכלל, הוא צבר ידע לבניית בקתות שבתוכן הוא
שיכן את משפחתו ויצר בעלות על אותן בקתות.
– אהבה: אהבה לבני זוג ואהבת הורים. רגש האהבה נולד כאן.
– אנוכיות: לבני האדם היה זמן פנוי והיה להם זמן להמציא אנוכיות שונות.
בני האדם מתחילים להיות תלויים בכל מיני דברים לעומת מצב הטבע שבו האדם היה בלתי תלוי. בנוסף, מכיוון שבני האדם נהיו רופסים הם נאלצו להתקבץ כדי להתקיים. רוסו רואה את הקיום הפראי כקיום טוב יותר מהקיום האירופאי. כעת אנשים מתחילים להתקבץ מכיוון שהם מפסיקים לנדוד, יושבים ישיבה קבועה ומתחילים ליצור אומות, קולקטיבים שהם מעבר למשפחה. מתחילות
מערכות יחסים קבועות, ישנו ערך ויופי, אך מצד שני מתעוררים רגשות של קנאה וחמת זעם.
מומצאות האומנויות הראשונות – שירה וריקוד. אך עקב כך התחילה הערצה, הוכרה ומכך הערכת
הציבור נהייתה עניין חשוב. בני האדם איבדו את האותנטיות, הם תלויים באחרים, יש להם אגו. במצב הטבע לאדם לא היה חשוב מה חושבים עליו וכעת דבר זה מהותי בשבילו אך זהו עדיין מצב אמביוולנטי, גם טוב וגם רע. השלב הבא הוא הקמת הציוויליזציה כמו שהיא מוכרת לנו ומבחינת רוסו זהו מצב שלילי בלבד. מה שמאפיין את הקמת הציוויליזציה מבחינת רוסו זהו שלב המצאת
החקלאות ועיבוד המתכות.
עד למצב הזה כל אדם יכול היה לעשות את מה שהוא עושה לבד, אין עבודה שכירה ואין יוזמות כלכליות גדולות, כל אחד עושה עבודה אחת שלו ולא צריך הרבה ידיים עובדות. כעת ישנו צורך
ביותר מאדם אחד, החקלאי צריך למשל לספק את האוכל למי שעוסק במתכות. דבר זה יוצר פערים
בעושר ומגדיל את אי השוויון הכלכלי.
המצאת הברזל היא מפליאה, ככל הנראה קרתה בטעות מכיוון שהיה צורך לקחת אפר מהאדמה,
לסנן אותו ולהתיך. המצאה זו יצרה חלוקת עבודה – מישהו עוסק בחקלאות ומישהו מכין את הברזל.
חלוקת העבודה בהכרח תגרום לאי שוויון, מי שיותר מוכשר, עובד יותר טוב נהיה עשיר יותר. אם נהיה ביקוש לברזל לצורך העניין אז יוצרי הברזל מתעשרים. זהו טקסט כביכול תמים אך הוא שואל שאלות אמיתיות – מדוע בעולם שאנו קובעים את החוקים, אנו כפופים לו בלי אפשרות שליטה על
חיינו? לפתע ישנה בעלות. כעת על האדם להעמיד פנים מכיוון שישנה הערכה לתכונות מסוימות(רוח, יופי, כסף ועוד.) מתוך העמדת הפנים נולד השעבוד, האדם נהיה תלוי באחרים. כעת כולם תלויים בכולם, גם העשירים תלויים בעניים. בגלל שהוא תלוי באחרים הוא נהיה צבוע, רמאי, שאפתן ועוד. כעת אנשים תלויים באחרים כדי להיות מעליהם, מתפתחים הקנאה והרצון להזיק. רוסו טוען כי המצב החברתי של האדם הוא מצב מאוד אומלל, הוא היה יכול להיות יותר טוב, הוא תולה את האדם בחברה. לעומתו
אחרים יגידו כי זהו טבע האדם.
כעת הגענו למצב שהובס ראה כמצב הטבע, זהו מצב של מלחמת הכול בכול אך בייחוד בין עניים לעשירים, רוסו מדייק את המאבק למאבק בין המעמדות. ישנן סכנות משותפות לכולם מכיוון שזהו מצב של אלימות אך יש מי שסובל יותר – העשירים, זאת כיוון שיש להם יותר מה להפסיד. כעת על
החלשים להתאחד ולנסח אמנה, הסדר, סדר חברתי. יהיה חוק כתוב שבו יש שליט, בתי משפט וכו,' עכשיו מוקמת חברה פוליטית. רוסו מתאר נאום של איש עשיר לעניים, יש כאן אמנה שלא נכתבה מרצון חופשי, אנשים לא מבינים את מצבם וישנה הפעלה רטורית של העשירים על העניים והאמנה נועדה להצדיק את המצב הקיים לפני האמנה שהוא מצב של גזל. האנשים טועים כי הם לא מבינים את המצב, הם מוטעים כי מפעילים עליהם לחץ והטעייה והאמנה הזאת מנציחה את המצב של
עושק, גזל ואי שוויון.
העשירים טוענים בנאום כי עדיף לכלל החברה לחיות במצב הנוכחי מאשר במצב הטבע. רוסו טוען כי גם ההסכמה של העניים אינה מספיקה. ישנה הטעייה, העניים לא מבינים את המצב עד הסוף ולכן אין כאן באמת הסכמה מרצון חופשי. זוהי טענה הגיונית אך היא מסוכנת ובעייתית – להגיד למישהו שהוא רוצה משהו כי נדמה לו שהוא רוצה, זוהי טענה בעייתית. אלו הן שאלות מכריעות, עמוקות
מאוד ובעייתיות מאוד.
סיכום רוסו מבקר את הסדר החברתי באופן רדיקלי, הוא טוען כי רכוש ואי השוויון הם תחלואות החברה המודרנית. ניתן לראות את רוסו כמי שמקצין את התובנות של הנאורות באופן עמוק, ישנה ביקורת על המבנה החברתי. החברה שלנו היא חברה בורגנית שבה כל אחד תלוי באחרים וגם נאבק בהם ולדעתו זוהי החברה הגרועה ביותר. רוסו יאמר כי את הסדר הזה אנשים רוצים אך הם טועים
ומוטעים על ידי הסדר הזאת. יתרה מכך, טבע האדם עצמו השתנה, אנשים איבדו את האותנטיות שלהם וההכרעות של האדם אינן חופשיות יותר. יתכן כי הרוע טמון בציוויליזציה עצמה. האמנה
החברתית מתמודדת עם הסדר החברתי הבורגני אשר מתבסס על אינטרס אישי.
