דידרו כותב על הזכות הטבעית. לפי הובס ולוק כל בני האדם שווים זה לזה, הם רציונליים ודבר זה אומר שהחברה היא נגזרת, היחס שלנו למדינה הוא תועלתני, היא מוקמת כדי לממש אינטרסים וזכויות טבעיות. הוא טוען כי האדם דואג לעצמו ולכן הוא יפגע באחרים כל עוד זה ישרת את
האינטרסים שלו(רמאות, גניבה.) רצון האדם לדאוג לעצמו מקובל על כל ההוגים, האדם דואג לעצמו, אך דידרו לא מבקש מהאחרים לנהוג אחרת. אלו הם טיעונים פרובוקטיביים אך הם מתארים את
האדם כמו שהובס ראה אותו. השאלה הנשאלת היא – כיצד יהיה ניתן לחולל מוסר, סדר חברתי,
תחת הנחות אינדיווידואליסטיות? ישנה כריתה של אמנה חברתית חשדה מטעמי כדאיות, אינטרס.
כל אדם עושה חישוב האם כדאי לו לקחת חלק בחברה, לדוגמה לא להעלים מס וכו' עד נקודה שבה אם כל בני האדם יעשו זאת החברה תתמוטט. מצד נוסף ישנו הפחד מעונש, מחוקים. דידרו מעלה את השאלה במלוא עוצמתה, האדם מבחינתו הוא אגואיסט עד הסוף, הוא חתם על האמנה אך הוא לא הבטיח לקיים אותה עד הסוף, הוא מעלה את השאלה ומנסה לפתור אותה. הרצונות של בני
האדם לדאוג לתשוקות, לרצונות הם טבעיים והתבונה היא המשרתת של היצרים.
אנו בסופו של דבר לא יכולים לפנות לרצון של האינדיבידואל, הגדרת הסדר החברתי לא תוכל לפעול על פי הרצונות והאינטרסים של האינדיבידואל מכיוון שהוא נוטה תמיד לחשוב על עצמו, האנושות היא שצריכה להשפיע. דידרו נותן את ההבחנה החשובה בין הרצון הפרטי לרצון הכלל. זהו רצון שהוא מטבעו מכוון לטובת הכלל. האדם מעצם הגדרתו כחיה רציונלית משתוקק לטוב, אך כעת בני האדם פועלים על פי האינטרס שלהם ולכן יש פרובלמטיקה של המושג הזה. דידרו יאמר שאכן יש
רצון פרטי אך הוא לא רק אגואיסטי, כן קיימת טובת הכלל והרצון הכללי.
אפילו בחברות של פושעים ישנם קודים בסיסיים של צדק מבחינת דידרו אז לכן נשאלת השאלה מדוע לדעתו צריך רפורמה ומי יכפה את הרצון הכללי? קאנט טוען שזה בתוכנו אך רוסו לא מקבל זאת, הוא אומר שצריכה להיות קהילה פוליטית ספציפית שתכפה את הדברים הללו. מבחינתו אנו
נמצאים כרגע במצב הרע, האופי שלנו השתנה לרעה.
האמנה החברתית של רוסו
בני האדם כרגע לא נמצאים במצב הטבע, הם כמו שהם, הוא אינו מתכוון לחזור למצב הטבע. זוהי
אמירה חשובה מכיוון שניתן היה לגזור מדבריו של רוסו פרמיטיביזם אך הוא אינו הולך לכיוון זה.
מבחינתו האדם במצב האזרחי אינו בהמי כמו במצב הטבע, הוא זוכה בזכויות כגון קניין וחירות. האדם יכול לעשות מה שהוא רוצה כל עוד האחרים יכולים לעשות את מה שהם רוצים. רוסו טוען כי מצב הטבע אינו מצב של חירות, האדם במצב הטבע פועל על פי האינסטינקטים, התשוקות שלו ואז הוא באמת בעל חיים, לא חופשי. כאן רוסו משנה את התנאים, החירות האזרחית מבחינת רוסו היא היכולת להישמע לכלל, לחוק שנקבע, ואז אנו חופשיים. אנו יכולים לפעול על פי היצרים ואנו יכולים לפעול על פי החוק, החופש שלנו בא לידי ביטוי בבחירה הזאת. זהו החופש שניתן לנו לבחור
בטוב(ההבדל בין חופש ל… וחופש מ.)..
הבסיס לאמנה החברתית היא חברה שאינה טבעית, ישנו יחס תועלתני, האדם הוא יצור לא חברתי, הוא קודם מבחינה היסטורית לחברה והוא בכלל מקים חברה לצורך תועלת. כעת ישנה אמנה חברתית אשר בסיסה הוא שאדם הוא לגמרי אזרח אך הוא חופשי לגמרי. הוא יהיה גם חלק
מהחברה אך הוא יהיה חופשי לגמרי. כל אחד מהשותפים מוסר את עצמו לחברה כולה, כל חבר הוא חלק בלתי נפרד מהכלל, יש שוויון גמור. מסרנו הכול ולכן אין מקום שבו אני דואג לעצמי כנגד האחרים. רוסו מתעקש שזוהי אינה האמנה החברתית הליברלית. האדם לא וויתר על חירות כלשהי כדי לקבל ביטחון. הארגון הפוליטי ממה שמתאר רוסו הוא פרדוקסלי – מסירה לחברה וחירות
גמורה. ניתן לפרש כל זאת בדרכים שונות, יש שרואים אותו כאבי הדמוקרטיה המודרנית ויש כאלו
שרואים בו את אבי הטוטליטריות.