רוסו והנאורות

האדם לא מוותר על כלום, ורק מרוויח. כיצד ניתן לוותר על הכול ובמקביל לשמור על הכול? זוהי

למעשה טענה תאורטית, הגדרה ריקה מתוכן. ניתן למלא אותה בתוכן בשני מישורים:

.1 הקשר תאורטי – כיצד פורשה האמנה הזאת? היא פורשה בדרכים שונות ומאוד מאוד מנוגדות אחת לשנייה. תנאי האמנה האלה והדיון סביבם באמת חושף את השאלות הגדולות

 

 

 

 

 

והפרדוקסים של הפוליטיקה המודרנית ולכן הוא כ"כ מעניין. הפרדוקסים שנמצאים בטקסט

של רוסו חופשים את הבעיות או את המתחים הפנימיים של שאלות הפוליטיקה המודרנית.

• ריבונות: העם הוא הריבון והוא תמיד הריבון. העם אצל רוסו הוא תמיד הריבון. אצל

הובס הריבונות נמצאת אצל העם ברגע חתימת האמנה ולאחר מכן היא אצל הריבון והיא נצחית ולא חוזרת לעם, גם לא כשהוא מת. אצל לוק הדברים טיפה יותר

מורכבים אבל את לוק מטריד הגבלת כוחות המשטר ומתן הזכויות הטבעיות. אצל רוסו נאמרת האמירה החד משמעית שהריבונות היא בידי העם באופן תמידי והוא מפעיל אותה כל רגע מחדש. במובן העמוק הזה, רוסו הוא אבי הדמוקרטיה

המודרנית. מסכימים על כך גם אוהבי הדמוקרטיה וגם אלה שלא אהבו דמוקרטיה. זוהי ריבונות אשר מתחלקת ונשארת תמיד. רוסו הוא מאוד קיצוני בהנחותיו, הוא

מתנגד למשטר נציגים(פרלמנט,) ברגע שיש נציגים יש דינמיקה פוליטית שמתנהלת בפרלמנט ורוסו לא מוכן לקבל זאת. מבחינתו זה לא רצון העם. התנגדותו היא לכל אליטה פוליטית, לכל מפלגה. הרע במיעוטו זה שיהיו כמה שיותר אנשים שיוכלו

להביע דעה. הדבר החשוב ביותר מבחינת רוסו הוא הרצון הטהור של העם, הוא לא יכול להיות מושחת, אך הוא כן יכול להיות מוטעה. צריך כמה שפחות אליטות, כמה

שפחות שכבות שמתווכות בין העם להחלטה.

• רצון כללי: לדעת רוסו זהו רצון העם, רצון שהוא טוב והוא פועל לטובת הכלל. ניתן

להגיד כי אין דבר כזה. השאלה הזאת מתעוררת אצל רוסו ומתחדדת ברצון הפרטי. האדם הוא חלק מהריבונות אך גם בעל רצונות פרטיים ואינטרסים פרטיים. רוסו

אומר לנו כי האדם במצב הטבע פועל למען עצמו, אנוכי, פועל למען האינטרסים שלו אך הוא מתאגד למען המדינה כיחס תועלתני, אינטרסנטי. הוא מבקר את הבורגני שדואג רק לעצמו, זוהי הסיבה לדעתו לשחיתות. הוא מסתכל על החברה של היום המורכבת מבורגנים ואומר כי היא מושחתת וחסרת תקנה, מצד שני הוא מסתכל על האדם כפרט וכך הוא רואה אותו כפרט שדואג לעצמו. האדם הוא גם בעל רצון פרטי וגם אזרח להשקפת רוסו. לאדם יש גם את הרצון הכללי והוא ישר ומבקש את טובת הכלל. רוסו לא מתעלם מהרצון של כל אחד ויש גם רצון כללי. הוא מפריד את הרצון הכללי לא רק מהרצון הפרטי אלא גם מהרצונות הפרטיים של כולם(רצון הכול, רצון

כולם.) הריבונות היא צודקת בהגדרה והיא תמיד פועלת נכון.

 

 

את הרצון הכללי ניתן לפרש במגוון שונה של פרשנויות והרבה פרשנים ניסו לחשוב

מה באמת רוסו שאל על הדברים הללו:

• ליברליזם: ניסיון ליישב את רוסו עם הנחות הליברליזם, כמי שחושף פרדוקס

ליברלי. ישנו מתח פנימי, אם מישהו יחשוב רק על האינטרס הפרטי שלו אז הוא יחשוב האם לקיים האת האמנה החברתית או לא. רוסו אומר לנו כי אם אנו רוצים חברה ליברלית אז אנו חייבים שלכל אדם תהיה מחויבות לטובת הכלל. כל עוד אנחנו נדאג רק לעצמנו אז לא תהיה מדינה. רוסו מבין שאם

כל אחד ידאג לעצמו אז לא תהיה מדינה. אנשים צריכים לדאוג לטובת הכלל מעבר לאינטרס שלהם. רוסו אומר כי אם יש אשר אומרים כי רק אינטרס אישי מקים מדינה(יד נעלמה) אז הם טועים, חייבים מחויבות לטובת הכלל כדי ליצור מדינה. ישנו פרדוקס בין היכולת של השלטון לדאוג לאינטרסים שלו או לכלל. רוסו אומר כי על המדינה לא לקחת דברים מהיחיד שאינה

צריכה לקחת אך מי שיקבע זאת הוא הריבון.

• רפובליקניזם/גוף פוליטי: לטענת רוסו יש לגלם את הרצון הכללי בגוף

פוליטי. צריך ליצור תרבות פוליטית או גוף פוליטי אשר יחנך את האזרחים לפעולה למען טובת הכלל – רפובליקניזם. יש צורך לקדם את האזרח על פני

 

 

 

 

 

האדם הפרטי והוא לקח דוגמה מרומא, ספרטה(חוקת ליקורגוס.) ההנחה היא כי הגוף הפוליטי צריך לכונן ולעצב את האזרח לכך שהאדם יסכים

להקריב את האינטרס הפרטי למען טובת הכלל(צבא.) המדינה לא מקבלת

כי יש זכויות טבעיות של האדם שאסור להפר אותם(זכות דיבור, הצבעה וכו)' אך ההנחה שלה היא שהאדם צריך להיות פעיל מבחינה פוליטית. מבחינה אתית המוסר הוא לא שאדם ינהג על פי טבעו, המוסר הוא סוג של התגברות עצמית. בתפיסה הקלאסית הרפובליקנית יש התבססות על כך שהאדם הוא

מטבעו אזרח, חיה פוליטית ולכן המדינה היא הביטוי הטבעי לטבע האדם. לכן הרעיון הזה אצל רוסו הוא בעייתי יותר, נואש יותר, זה לא בא לו בקלות

וניתן לפרש זאת באופן טוטליטרי(בהקצנה.)