312 שנה קריטית השנה בה הקיסר קונסטנטין מאמץ את הדת הנוצרית. מסמל את סיום הרדיפות על הנצרות. מתחילה להיות דת מותרית, עדיין לא הדת הרשמית. העולם לא ניראה כפי שהיה ניראה מקודם לכן. יש תאירוטיקנים נוצרים שמתחילים לכנות אותם אבות הכנסייה, ואבות המדבר- הנהיגו פרקטיקה חדשה שלא הייתה קיימת מלפני כן. בעיקר בצפון מצרים- מבואות אלכסנדריה. הראשון
החשוב שמו אנטוני. הספר החיבור שכתב אתנסיוס שמדבר על חייו של אנטוני, מצוטט ונחשב לחשוב ביותר במקורות הנוצריים של אותם הזמנים. חיים אלו ושל אבות המדבר האחרים השפיעו רבות על הנזירות, וגם על החיים של הטקסים הפולחניים גם לנוצרי שלא נחשב בחייו כנזיר. אנטוני דרך אנתונסיוס הציב סטנדרטים רבים לגבי אורח חיים כנוצרי. המודל של הסיפור בכדי שיוכלו להזדהות איתו היה סיפור של אדם ככל אדם שהגיע לדרגה רוחנית מאוד גבוהה ממקום מאוד בסיסי שכל אחד יכול להזדהות איתו, לא איזה נסיך אריסטוקרט חשוב. מספר שאנטוני נולד לחיים פשוטים רגילים, הוריו מתו בשלב מוקדם בחייו, נשאר להיות אחראי על אחותו. ולא בגלל איזה סיבה
דרמטית, פשוט הלך לכנסייה יום אחד שמע מסרים שהשפיעו עליו- רכוש זה רע, וראה בזה משהו
חשוב. שם את אחותו במנזר שישמרו עליה, ונפטר מרכושו. לא הצליח למצא מישהו שילמד אותו, חיים של התמסרות מוחלטת לדרך האל. היו נזירים אחרים באותם זמנים, אבל הוא חיפש משהו יותר טוטאלי מזה. ראה במדבר הזירה המרכזית שיוכל למצא את מה שהוא מחפש. מחליט
להתבודד ולהתמודד עם שדיו. הטסקט עצמו מתעסק הרבה במאבק של אנטוני עם השדים והשטן בבדידותו. מביאים לו אוכל מדי פעם אבל הוא לא רואה את האדם, הוא נמצא לגמרי לבד. השטן לא אוהב את זה רואה בזה איום, והוא שולח עליו שדים. אנטוני מתמודד עם השדים, בכך שהוא מנע
ממנו מחשבות וזכרונות על אהוביו, על הרכוש. להתנתק מהדברים החומריים, מהגוף, שמורידים את הנפש למטה. לפי אנטוני- גם המחשבה עצמה על רכוש וכדומה גורר אותך למטה, לא רק שיש לך
אותם. להתנתק גם מהפיזיות אבל גם מהחשיבה עליהם. כשהשד מבין שהקושי של האויב שלו- הקדוש, הוא שהוא רוצה את הדברים האלה, אז הוא לובש צורה של הדברים האלה בדיוק. השדים
מזכירים לאנטוני את משפחתו, את רכושו. אנטוני מצליח במאבק הזה, נגמר הסיבוב הראשון,
בהצלחה. מי שהצליח הוא לא אנטוני אלא המשיח/הגואל בגופו של אנטוני ניצח את השדים הרעים.
הגוף הוא כלי הכיבול לרוח, והדרך להילחם בשדים ברוע את הגשמי, היא להתמסר לדרך הטוב- לרוחניות. הקרב השני הוא כשאנטוני מתנתק עוד יותר מהעולם ומסתגר ל20- שנה, ועכשיו השטן מתלבש בכל מה שרע בקלות יותר. מתלבש בדברים מפחידים יותר, מגרים יותר. איכלסו ופצעו את המקום הפיזי והרוחני. מי שחווה את הכאב הזה הוא אנטוני. לבסוף הצליח להביס גם את השדים האלה. האל מבין שהוא הצליח, ושולח לו קרן אור, אנטוני מבין שיש וודאות שזו הייתה הדרך
הנכונה, לאחר שהצליח לעבור את המחסומים הקשים האלה. אנטוני שואל את האל איפה הוא היה כל הזמן הזה? למה הוא מראה לו רק לאחר מכן שהוא בדרך הנכונה? אם היה נותן לו את הסימן בהתחלה כמה שהיה לול קשה להתמודד עם הקשיים, היה לו הרבה יותר קל בעודו יודע שיש סיבה ושהוא בדרך הנכונה של האל. האל עונה לו שהוא חיכה לראות את מאבקו, ועכשיו שהוא יודע שהוא הצליח לבד, בחוסר וודאות, זה האתגר שהוא היה צריך לעבור, ועכשיו האל יהיה לצידו. עכשיו לאחר כל התהליך הזה אנטוני עובר להיות קדוש. נאלץ לעבור את כל השנים האלה, ועוד זמן עד שהאל נתן
לו את הסימן, עד שנהיה נזיר קדוש. היה צריך לעבור את ההתנתקות מהאגו, הרעיון שמגיע לי. הבעיה בניצחון הזה על הרוע, והפיכה לקודש, היא שבסופו של דבר עכשיו הנזיר צריך להילחם
בגאווה, ברעיון של הניצחון על הרוע. אבל אנטוני עובר גם את זה. היה סופר פיטר בראון שכתב ספר על המשמעות של להיות קדוש. הוא טוען את עניין החשיבות של מרכזיות בקהילה, שבעוד שאנטוני
רואה את עצמו כחלק נבדל מהקהילה, אבל עדיין היה דמות רוחנית חשובה בקהילה. דמות שביססה
את מעמדו בקהילה. אטנוסיוס אומר על אנטוני שכשהוא חזר מהמדבר לאחר המאבק שלו במדבר,
הוא היה באיזון מושלם, היה עוזר ומרפא, עזר לאנשים להילחם בשדים/פחדים שלהם, ניחם אבלים, עזר לאנשים להתנתק מהעוינות שהצטבר בהם, והיה מגשר בין אנשים. סוג של שופט, דמות
שמצליחה לגשר ולעזור לאנשים. יוצא למדבר להתנקות, וכשהוא חוזר לקהילה הוא מסוגל להכיל את
צרותיהם של אנשי הקהילה.