נג'מבאבדי:
חוקרת מיניות ומגדר מהארוורד. חוקרת בעיקר טרנסקסואליות ותפיסות טרנסקסואליות באיראן. המחקר שלה הוא בעיקר אנתרופולוגי. במאמרה, is another language possible? היא כותבת על המרחב המערבי-קולוניאליסטי מול המזרח. היא אמנם לא רוצה להביע דעה נחרצת, היא לא מחפשת להמשיך בשיח הסעידיאני שמעביר ביקורת על המערב וטוען כי זו כפייה מרושעת של המערב על המזרח. אבל היא מעלה בעיה בשימוש באותה שפה. נג'מאבדי היא פעילה למען זכויות להט"ביות (לסבית גאה). היא רואה חשיבות בפעילות של הקהילה הזו במישור הבינלאומי. מצד אחד היא מבינה את הצורך להיאבק על הזכויות האלו והרצון לסולידריות בינלאומית. מצד שני, היא טוענת כי יש אמת בטענה שהקטגוריות האלו הן בעייתיות ויכולות לסבך את המצב. לדוגמא היא נותנת את שני הצעירים שנתלו באשמת אונס ב2005. ברור כי יש פה בעיה אבל ברגע שאנחנו מגדירים את אותם אנשים "גייז" אנחנו יוצרים סיכון עבור אותם אנשים.
נג'מאבדי טוענת כי המערב טוען שיש רצף היסטורי אחד בעולם. הרצף הזה מיתרגם לרצף מרחבי. כלומר אנשים מדרום אמריקה שחיים בצורה ילידית בהכרח יתפתחו במוקדם או במאוחר. אורח החיים הילידי שלהם הוא בדיוק כמונו רק לפני 2000 שנה. אנחנו לפעמים רק צריכים להיות שם בשביל לעזור להם להתקדם. "כלכלת הדומה" – כולנו בעצם זהים. ההנחה היא א-היסטורית. בכל רחבי היקום האנושי תפיסות של זהות הן דומות בכל העולם. זהות היא חלק מנפש מאוד מוגדרת שלנו. זהות כוללת רבדים רבים (גלובליים, מקומיים, מיניים וכד'). הכל צומח מתוך ההנחה שבכל אחד מאיתנו, עמוק בפנים יש ליבה קשה של עצמיות. העצמיות הזו היא זהותית. הזהות הפנימית שלנו היא בעלת רבדים שונים שהרבדים מושפעים מהעולם והתרבות שלנו אבל הגרעין הזהותי שלנו קיים בכל אחד מאיתנו. המושגים האלו נוצרו מהתהוות היסטורית. הם אל קיימים א-פריורית. הליבה העצמית נוצרה היסטורית במאות האחרונות. איזו תפיסה מינית מובנת לנו כשאנחנו גדלים במצב בו הומוסקסואליות זה מצב חמור ומצד שני ניתוחים לשינוי מין מותרים.
שאלות המחקר של נג'מאבדי מהר מאוד מתגלות לה כשאלות שיש בהן הגדרות מערביות דיכוטומיות. המילה שמייצרת תודעה של קיום מין באיראן מגיעה בסוף המאה העשרים ("ג'ינס"). נג'מאבדי מבינה שדווקא כיוון שאין את ההפרדות הדיכוטומיות באיראן בין מין (ביולוגי), מיניות (רצונות) ומגדר (התנהגות ותפיסות עולם) מתאפשר קיום סביר יותר במערכת. ההתחמקות מהגדרות זהותיות מסובכות מבחינת החוק באיראן מאפשר קיום של קהילות הומואים, לסביות וטרנסקסואליים.
בנוסף, נג'מאבדי מגלה שיש בעיה טרמינולוגית, יש בעיה בשימוש במונחים. בהיבט אחד, הבעיה היא התרגום. תרגום הוא העברה מעולם תודעתי אחד לעולם תודעתי אחר. "גיי" באיראן תורגם תחילה כ"קוני". קוני זהו שם גנאי מעליב לאדם העוסק ביחסי מין (בעיקר פסיבי). התרגום הוא לא ניטרלי, הוא לא חסר משמעות. התרגום עצמו יכול לשנות את המשמעות הסמנטית של המילה. לכן, כשמתרגמים משפה לשפה נתקלים מיד בכשל בהעברת התוכן. מעבר לכך, נוצרים שני רבדים של שפה. בין השפה המקורית לשפה אליה מתרגמים נוצר מרחב.
הבעיה בשיח על זכויות הוא שזכויות נובעות מהנחה שיש עצמי פנימי עמוק. אנחנו יכולים לדרוש זכויות כמי שיש להם עצמיות. אבל אם הרעיון של עצמי פנימי עמוק לא קיים בתפיסה האיראנית (אספניה מספרת על אגם שבמסגרות שונות יכול להגדיר את עצמו כל פעם כמשהו אחר, גיי/טרנס/הטרו) קשה לדרוש זכויות שמבוססות על עצמיות עמוקה. לכן, במקום לדבר על זכויות, הקהילה הלהט"בית מדברת זכאות, על מה שמגיע. הישגים תלויי חוק. הם לא הולכים לפרלמנט אלא מחפשים דרכים אחרות, משרדיות.
איך קהילות הלהט"ב המערביות צריכות לנהוג? מצד אחד הם רוצים לעזור לאחיהם בניכר ומצד שני העזרה יכולה לפגוע בהם. גם האנשים שהם רוצים להציל לא משתמשים בשיח הזה. הוא לא מובן ולא מסייע להם. התלייה של הנערים החלה דיון רחב בציבוריות האיראנית בשאלת גיל הבגרות המשפטית. לכנות אותם "הומואים" ולומר כי איראן לא נותנת זכויות להומואים לא יעזור אבל להיאבק על הגדלת גיל הבגרות לשפיטה יכול לעזור הרבה יותר לנערים במצבם.
ג'וזף בון:
אדוארד סעיד יצר קיר מלאכותי בין המערב המתנשא, האימפריאלי, הרציונלי והפרודוקטיבי לבין מזרח תמים, מושפע, נכבש ומעוצב בדמותו של המערב. עד כה ראינו שלוש התייחסויות פוסט-סעידיאניות. ג'וזף בון בספרו "homoerotics of orientalism" יהיה הרביעי. בון הוא חוקר ספרות מאוניברסיטת USE בדרום קליפורניה. היה ראש החוג לספרות ועוסק בעיקר בספרות השוואתית. הטקסטים שאותם מנתח בון הם טקסטים לא רק מעולם הספרות אלא גם מעולמות הקולנוע, האומנות וכד'.
בון מספר סיפור שהתגלגל כבר על ידי כמה מספרים על נער צרפתי שנשבה על ידי העות'מנים והפך למשרת בבית של עשיר בדמשק. משרת בכיר יותר ממנו ניסה לאנוס אותו, התפתחה תגרה והוא הרג אותו. הוא מובא בפני שופט וטוען להגנה עצמית. בסופו של דבר מחליטים להוציא אותו להורג. בתיאור המשפט מתארים גם את הפשטתו של הנער. יש בתיאור הזה משהו ארוטי. הספר הזה מגנה את המזרח המוסלמי על הנטיות ההומוסקסואליות שיש בו. הנער מסרב להתאסלם ומוצא להורג. גופתו נשארת שלמה בלי שהכלבים יאכלו אותה.
