יהודי אתיופיה למשל הם דוגמא לעלייה בכפייה כיוון שחלקם הגדול עלה בזמן שהייתה מלחמת אזרחים באתיופיה. הגירה כפויה של יהודים הייתה בעיקר בין השנים 1933-2008 והיא קשורה בעיקר לתקופה הלאומית. כל לאום מנסה לעשות האחדה לעצמו ולייחד את המהגרים שלו בדרך מסוימת. למשל אצל הגרמנים – קשר דם, אצל הצרפתים – כל מי שנולד בצרפת ומדבר צרפתית. בטורקיה הייתה רדיפה של הארמנים על מנת למסד את הגבולות של טורקיה. טורקיה הבינה שהיא משתנה מאימפריה למדינה ורצתה למסד את הגבולות שלה לכן גירשה באכזריות את הארמנים מתוכה. 5-7 מיליון ארמנים גורשו מטורקיה.
תקופת השלום הארוך: 1946-2015 יחסית האלימות ירדה בעולם. האלימות הפכה להיות פחות של צבאות אלא של אזרחים וטרור. ההגירה היום ברובה היא מהדרום לצפון – ממדינות עניות לרוב למדינות עשירות יותר. בתוך התקופה הזו יש לא מעט מלחמות אזרחים שגורמות להרבה הגירה כפויה. ניתן לראות שמדינות ממש משתנות – גרמניה הייתה המדינה הכי גזענית בהיסטוריה והיום היא המדינה הכי ליברלית וקולטת עליה. המדינות העשירות ביותר בעולם הן המדינות בהן הילודה הכי נמוכה, הן צריכות אנשים ולכן הן מעודדות הגירה.
בהגירה חשוב לשים לב גם האם הגירה היא קבועה או זמנית והאם היא כפויה או רצונית. כמובן שמדובר בציר, יש הרבה צורות של הגירה שיכולות להיות בין הגירה כפויה לבין הגירה רצונית.
העיר היא אחד המוקדים החשובים להגירה כיוון שיותר מ60% של העולם גרים בערים ו95% מהמהגרים גרים בערים – כלומר העיר היא המקום החשוב ביותר להבנת הגירה.
אחרי ההגירה אנחנו רואים שתהליכי העבר משתלבים עם תהליכים חדשים:
- גלובליזציה תרבותית וכלכלית
- היטמעות – הציר המכונן של ההגירה. קו בסיס שכל דבר במדינת ההגירה מתייחס אליהם. הדרך בה יתייחסו למהגרים והדרך בה המהגרים יתייחסו לעצמם קשורה בהיטמעות שלהם. ההיטמעות היא המדיניות המובילה של מדינות מהגרים ב100 שנה האחרונות. המדינות רוצות את ההיטמעות לצד שמירה על קיום של חברה ליברלית ושמירה על הלאומיות שלהם. זו המדיניות שמשרתת את הלאומיות. היטמעות המהגרים היא בקצבים משתנים ועומדת מול חסמים של מעמד, תרבות, זהות, דת, מיקום ויחסי כוח.
- רב תרבותיות
- התבדלות – הכוחות החדשים שזורים בהבנת הגיאוגרפיה
גלייזר – "האם ההיטמעות מתה?" – גלייזר מצביע על כך שקודם כל המילה השתנתה באמריקה. פעם היא הייתה נקראת פשוט "אמריקניישן". הוא הולך אחורה ומנסה לבדוק האם כור ההיתוך מת? הוא חוזר להוגי דעות ב1910-1930, שאז הציפייה להיטמעות הייתה בשיא, ומבין שאיך שבנו את כור ההיתוך בהתחלה הייתה ציפייה לא ריאלית ולא נחוצה. הוא מבין שיש היטמעות אחרת (והמילה שינתה את עצמה ומשמעותה). יש תהליכים איטיים של היטמעות שמשתנים בקבוצות שונות. ההיטמעות לפי גלייזר לא נגמרה אלא מורכבת ואיטית יותר ממה שהייתה בהתחלה ומהציפיות שהיו בהתחלה. גלייזר ניסח מודל של שבעה שלבים של היטמעות בחברת מהגרים אידיאלית. תחילה ביוזמת המיעוט הנקלט ואחר כך ביוזמת האליטה הקולטת:
- תרבותי – הקבוצה מאמצת לעצמה את התרבות המקומית ברמה שטחית יחסית כשהדבר החשוב ביותר הוא אימוץ השפה.
- מבני – מי חשוב במבנה הזהותי שלנו? הרב/קאדי או חוקי המדינה?
- זהותי – שלב עמוק יותר, זהות הולכת יחד עם הזדהות. אנשים שמזהים את עצמם יחד עם הזהות החדשה שלהם ("אני אמריקאי", "אני ישראלי" וכד').
- משפחתי – השלב הכי עמוק מבחינת קבוצת המיעוט הנטמעת. ברגע שמתחילים נישואין מעורבים אנחנו מבינים שתהליך ההיטמעות מגיע לשיאו מבחינת הקבוצה הנטמעת.
- עמדתי – אם ארבעת השלבים הראשנים עוברים בהצלחה, הקבוצה הקולטת מתחילה בתהליך כלפי הקבוצה הנטמעת. השלב העמדתי הוא הפחתת הגזענות כלפי הקבוצה הנטמעת. העמדות נגד הקבוצה מתחילות להיחלש. שמות מתחילים להישמע פחות "מוזרים" לקבוצה הקולטת. אבל שינוי עמדות הוא לא מספיק. לפעמים אנחנו מוכנים יותר לקלוט אבל לא עושים שום דבר לטובת הקליטה.
- פעילותי – פעילות היא כבר צעד אקטיבי על מנת לקלוט את הקבוצה החדשה. אנחנו מכניסים אותם לוועדות שלנו, לתפקידים בכירים. צרפת היא המדינה הכי בולטת בתחום הזה שממש מכניסה מיעוטים למוסדות שלה (שרה יהודייה מכהנת כרגע).
- אזרחי – העניין האתני יורד מסדר היום. יש פה עניין אזרחי עם מכנה משותף אזרחי. אין עניינים של אתניות. למשל קתולים בארצות הברית שהשיא של ההיטמעות שלהם מגולם בזכייתו של ג'ון קנדי בנשיאות.
גלייזר מציין שהמאמר שלו לא לוקח בחשבון את השחורים והאינדיאנים בארה"ב. השחורים יוצאים דופן כיוון שעד היום הם לא נטעמו לחלוטין ויש להם המון שלבים קשים בדרך.
