טרמינולוגיה:
- מין – ג'ינס (גנום, גנטיקה,סיווג). נכנסה ללקסיקון במובן של מין רק מאמצע המאה העשרים (גם בערבית, גם בטורקית וגם בפרסית).
- מיניות – ג'ינסאניה. זה לא מונח מוכר. מונח שפותח רק בסוף המאה העשרים.
- הומו – מת'ילה (דומה).
- הטרו – ע'ריריה (שונה).
- סטייה מינית – שוד'וד' ג'ינסי.
- קיום יחסי מין בין זכרים כשמדברים על הזכר החודר – ליוואת (מגיע מהמילה לוט – בעקבות הסיפור של אנשי סדום שרצו לאנוס את המלאכים שבאו אליו).
- הצד הפסיבי של מערכת יחסים חד מינית גברית – אובנה (מתקשר לפשע, לחולי).
בעקבות הטרמינולוגיה הזו אפשר למתוח ביקורת על מסעד הצד הנחדר במערכת יחסים הומוסקסואלית גברית נחשב תמיד לחולה, עבריין, מישהו שצריך לפגוע בו. התיאור של מסעד כאידיליה הומוסקסואלית הוא בעייתי כי הטרמינולוגיה מראה שהבעיה/האשמה היא אצל הנחדר. אות הקין היה בעולם הערבי גם לפני העולם המערבי. ביקורת נוספת שאפשר למתוח על מסעד היא שהוא מתאר שני עולמות נפרדים, לא קשורים זה לזה. במערב מתפתחת תפיסה מסוימת על הומוסקסואליות שהמזרח מנותק ממנה עד שמגיעים הגיי אינטרנשיונאל. בספרו של ג'וזף מסעד הוא מסתכל על הספרות הערבית המודרנית על מנת לבחון איך היא מסתכלת על יחסים חד מיניים. מה שעולה מהספרות הערבית במאה העשרים יש תחושת פאניקה מהומוסקסואליות עוד הרבה לפני הגיי אינרנשיונאל. כלומר הפחד היה שם. למשל אבו נואס היה משורר הומוסקסואלי מהתקופה האומיית והמון ספרים במאה העשרים מנסים להסביר את ההומוסקסואליות שלו (השחיתות בחצר האומיית, חולה במחלה, עודף נשים וכד'). מה שעולה מכל הכתבים האלו הוא שכבר במאה ה19 אנחנו רואים בספרות הערבית דיונים שעוסקים בהומוסקסואליות באופן מובהק. יש פה דיון ער הרבה לפני הגיי אינרשינאל לכן מסעד מעלה טענה שהיא בעייתית לפי מה שהוא עצמו מעלה בחלק אחר.
מאמרו של פול עמר:
פול עמר הוא פרופסור במחלקה ללימודים גלובליים באוניברסיטת סנטה ברברה. במאמרו אנחנו מתייחסים לתקופת האביב הערבי שהיו הפגנות המוניות, בעיקר בכיכר תחריר בקהיר. ניתן לדבר על כמה רבדים: מי שולט במרחב הציבורי המצרי? "המדינות הביטחוניות" (the security" states") המדינות שמנוהלות על ידי מנגנוני הביטחון (הסודיים).
התזה של עמר אומרת כי המשטר המצרי נאבק במשך שנים ארוכות על השליטה בספירה הציבורית (social space). זה מרחב חשוב למדינה. מתחילת שנות האלפיים במצרים יש לממשל בעיה לשלוט בספירה הציבורית. מ2003-2008 המשטר ניסה להציג את הנשים ככוח ממתן, חיובי שמאזן את האלימות ברחובות. יש פה תהליך של מיקוד של קבוצה אחת תחת "אור הזרקורים" קבוצה אחת יותר נראית מהרגיל hypervisility. יש קבוצה של גברים צעירים מתוסכלים מינית, חסרי עבודה, פראיים ולצידם נשים מכובדות שמייצגות את העם האמיתי. אותן נשים שהגברים הפראיים מתעללים בהן. כשהחל האביב הערבי, נשים יצאו גם הן לרחובות והיו חלק מהמאבק נגד השלטון. העובדה שפתאום נשים יוצאות לרחוב למאבק נגד השלטון גורם לשלטון לשנות את גישתו כלפי הנשים. השלב הראשון שהמדינה הובילה היא אלימות מינית שמובלת על ידיה. המדינה הכניסה כוחות של בלטגיה (בעל הגרזן – פורעי חוק בתשלום) לרחובות על מנת להטריד מינית נשים, לעצור אותן ואף לאנוס אותן. בכך, הבלטגיה הפכה את הנשים הללו למופקרות. למעשה נוצר מצב שכל מי שנמצא בספירה הציבורית הוא לא לגיטימי – הנשים כי הן נותנות לגברים לאנוס אותן ובכך הופכות מופקרות והגברים כי הם פראיים.
יש פה מונח שנקרא על ידי עמר desecularization. לפני כמה שנים הנשים הללו היו סמל לממסד והפכו אותן למוקצות. לוקחים את המושג ומעניקים לו משמעות אחרת.
כלפי המערב מוצג המון נערים שמטרידים את השלטון – זו הקבוצה השלטת – קבוצת נערים משולחי רסן. כלפי החברה המצרית מציגים את הנשים כמשולחת רסן. הניסיון הזה של הממשל הצליח הרבה מעל המשוער. הטרדות מיניות הפכו במצרים לעניין נפוץ בעקבות העובדה שהשלטון המצרי קיבל את זה והגדיר את הנשים הללו כנשים שאפשר להטריד אותן.
פול עמר מנסה להבין את המערכת שמאפשרת את הטרדת הנשים הזו. אם חשבתם שהציבור המצרי מטריד נשים באופן כללי זה לא נכון. יש פה מערך שמאפשר הטרדת נשים והוא נוצר על ידי הממשלה.
עמר עוסק גם בארגוני זכויות אדם ונשים. במערב מקובל לטעון שיש ממסד שלטוני….
על פי הסטטיסטיקות של עמר המהלך של השלטון במצרים הצליח. 80% מהנשים שהסתובבו ברחובות הוטרדו מינית. כשאנחנו מסתכלים על התהליך שמצרים עברה מאז האביב הערבי אנחנו יכולים לומר שהאביב הערבי נכשל. השליט במצרים היום הוא שליט אוטריטרי ומערכת חברתית שמושתקת כמעט לחלוטין. המהלך הספציפי של השלטון הוא חלק מדיכוי המרד כולו שאכן הצליח.
בקהיר הולכת ומתחזקת תנועות נשים נגד הטרדות (לא מופיע במאמר). הטענה היא שהתנועות האלו הולכות ומתחזקות כנגד הפעילות של הממסד נגד פעילות של נשים בספירה הציבורית
