מאמר מיוחד – על ניצולי השואה חלק ו'

חיים הופמן יחיל: בסוף דצמבר 45 יגיעו לגרמניה למחנות העקורים (שהם כבר ערים קטנות עם בתי ספר, תיאטרונים, עיתונים ועוד) משלחת מהארץ. משלחת מהסוכנות שבראשה עמוד חיים הופמן יחיל שהיה ראש מחלקת עלייה בסוכנות ואז מנכ"ל משרד החוץ. הוא כותב דוח ב1949- בו הוא מתאר את הסיפור על שארית

הפליטה ועל הועדה (על אף שלא היה בה.)

דבריו של חיים הופמן יחיל: שארית הפליטה ציונית לא מילדותה. לכולם אין ספק שליהודים צריכה להיות

מדינה ואין לאף אחד ספק איפה.

חסמים בעלייתם של ניצולי השואה לישראל: ארץ ישראל היא עם מנדט בריטי. בנוסף, יש קושי לאתר את

כל היהודים שנמצאים יחד עם מיליון בני עמים אחרים. דבר נוסף, הבריגדה תוך חודשיים עוזבת את טרויזיו

לכיוון מערב אירופה וב46- חזרה ארצה. כמעט כל כלי הנשק שלהם מסתכנים.

המצב באוגוסט :43 3 חודשים לאחר סוף המלחמה, הבעיה המרכזית בסוגית העקורים הופכת להיות היהודים. הלובי האמריקאי מתחזק בשונה ממה שהיה בשנות ה.30- הארגונים היהודיים מתחילים להפוך לאלמנט בפוליטיקה האמריקאית. חלק גדול מהעקורים כבר הושב לארצות מוצאם. מתחילה לחלחל איזושהי הפנמה לגביי הייחוד של המצב היהודי בסוף מלחמת העולם השניה לעומת כל שאר הפליטים. בדוח של האריסון מקבלים היהודים הגדרה של .Refuges ברגע שמקבלים את הגדרה זו – פליטים, הסטטוס משתנה

והדיון משתנה. היהודים כבר לא חסרי מעמד, אלא פליטים. יש חקיקה בינלאומית איך מתנהגים עם פליטים. מרגע זה אסור לסלקם מגרמניה (במידה ומכבדים את החוק הבינלאומי כמובן.) בנוסף, היהודים עצמם, ניצולי השואה על אדמת גרמניה מתארגנים ומשמיעים קול. הקול שלהם מורכב מהרבה מאוד דברים. בעיקר מורכב מהתסכול העמוק ומהתחושה שהם הציבור שסבל הכי הרבה במלחמת העולם השנייה והם מופקרים. במידה רבה הארגון שלהם יוצר איזשהו אקו למצוקה הייחודית שלהם. זה הכל עניין של בין ההתרחשויות באירופה

 

לבין ההתרחשויות בארצות הברית. החיילים שרואים את העקורים, מעבירים רשמים לארצות הברית. בארצות

הברית אחד הדברים החשובים זה דעת קהל ושיח.

דוח האריסון:

–    חלקו הראשון מצטט את דבריו של הרב קלאוזנר לגבי הסיטואציה של היהודים בחודשים

שלאחר השחרור.

–    היהודים רוצים שמישהו ידאג להם, יקשיב להם, ישמע אותם. הם כפופים לשלטון האמריקאי

וזקוקים לתשומת לב. רוצים שיבינו את מצוקתם הייחודית. אחרי שיבינו את המורכבות של

הבעיה שלהם יוכלו לעזור להם. קודם תבינו ואז תעזרו. – הוא מתאר ניצולי שואה אחרי 4 חודשים של המלחמה, מאחורי גדרות תיל, יושבים באפס מעשה וממתינים.  הם  על  הסף  של  דמורליזציה.  אין  תקווה  והבנה  למצבם. היהודים יכולים לדאוג לעצמם בחלק מהדברים כמו מערכת חינוך לדוגמא, אך ישנם דברים חיוניים שאינם יכולים

להשיג כמו אמצעים רפואיים. היהודים טוענים שההבדל היחיד בין השלטון הגרמני לבין מחנות

העקורים זה שבמחנות העקורים אין תאי גזים. –    הגרמנים שעד אתמול היו המענים שלהם, חזרה לחיות חיים נורמליים. זה עוד יותר כואב כאשר

החיילים האמריקאים מתלהבים מהנשים הגרמניות, יש סיפורי חיבה וסיפורי אהבה גדולים. לעומתם העקורים יושבים ולא יכולים לצאת מהמחנה והם מתחילים להשוות. הגרמנים חיים

מצוין בביתם והעקורים נמצאים במחנות ואף מאחורי גדרות תיל. – הניצולים הם ציבור יוזם שלא מחכה שמישהו ייתן לו או יעשה עבורה. זוהי הכרה ראשונה מבחוץ של התהליך הזה. היוזמה העצמית היא פנומנלית וזהו קו מנחה מרכזי בסיפור של הניצולים גם

בימים הראשונים על אדמת אירופה ובוודאי בסיפור הישראלי שלהם. – ההמלצה הראשונה: לעשות הבחנה בין 13 מיליון עקורים אחרים לבין קבוצת היהודים. בטבעה ההגדרה של יהודי היא דתית, אך האריסון מקנה לה ממש לאומי. התיאור שלהם כיהודים נובע

בין היתר מהעובדה שהם סבלו כיהודים וגם כי יש שוני אחד מרכזי ביניהם לבין האחרים – לשכול שלהם יש משמעות מעשית. רובם איבדו את כל המשפחות שלהם. הם היחידים שבאופן מעשי, גם באופן מנטלי וגם פיזי אין להם לאן לחזור. יש יהודים שרוצים לחזור לארצות המוצא אבל לא למזרח אירופה כי שם היה את הרצח ההמוני וגילויי האנטישמיות הבוטים ביותר מצד האוכלוסייה בהם חיו. השיקום יכול להיות רק בקונטקסט של פלשתינה. האריסון מציע הצעה

לפתרון לצד הבריטי. בשביל שיוכלו להגר לפלשתינה צריך לתת להם אפשרות לעשות זאת.

–  יש הכרה באסון היהודי כאסון הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, הכרה בסבל היהודי. זהו

דבר משמעותי שהמעצמה הגדולה בעולם מכירה בסבל היהודי. הסבל היהודי הוא הסבל הקשה והארוך ביותר במלחמת העולם השנייה לפי דבריו של נציג רשמי ומאוד מוערך ומכובד של הנשיא טרומן. לכן, הטיפול ותשומת הלב צריכה להינתן קודם לקבוצה היהודית. הוא פונה

לאמריקאים ששולטים באותה עת יחד עם הבריטים בברגן בלזן.

–     האריסון  מבקש לתקן את הספר הלבן של 1939  ולתת ל100-  אלף  עקורים  להגר לפלשתינה.

זהו אקט הומניטרי ולא בגלל תמיכתו בציונות. בנקודה זו לראשונה משתמש במילה ניצולים.

–    צריך להוציא את האנשים האלה מהמחנות. יש שם אנשים עם שחפת ואף אחד לא מטפל בהם.

–  צריך להבהיר לגרמנים שהם הובסו במלחמה ויש לזה מחיר. לכן צריך להוציא אותם ממקומות

מגוריהם ולהכניס יהודים במקומם.