הביקורת על פרויד:
העובדה שיש לנו חלק לא מודע, תת מודע המדע המודרני מקבל ואף הרחיב לאורך השנים. המדע המודרני לא מקבל את העובדה שבנים נמשכים לאימהותיהם ושונאים את אביהם. אין לכך הוכחות מדעיות. פרויד השתמש בספרות. המחזה "אדיפוס" הוא ביטוי פסיכולוגי לתופעה הזו. בנוסף, אין הוכחות ל"אגו" ו"סופר אגו". אין גם הוכחות להתפתחות לפי שלבים כפי שפרויד מציין אותה. כלומר על התיאוריה של פרויד היא על בסיס השערות וללא הוכחות אמפיריות. עד היום לא נמצאו שום הוכחות לתיאוריות של פרויד לכן יש עליו ביקורת גדולה. פרויד הניח שהדברים שלו הם אוניברסליים. חוקרים רבים אחריו הוכיחו שהדברים שלו לא מתאימים למסגרות משפחתיות אחרות (נניח חד הוריות) חברות בהן יש כמה נשים לאותו גבר. יש חברות שונות שמייצרות מערכים מיניים שונים.
פוקו – הרצון לדעת:
העולם של חקר המיניות נשלט כמעט באופן בלעדי על ידי הפסיכולוגיה. מישל פוקו (1926-1984) חקר מחדש את הנחות היסוד של הפסיכולוגיה והנוירולוגיה. זה מתקשר לעליית ארגונים פמיניסטים ולהט"בים. המגדר התחיל להתפתח כתחום מחקר ספציפי בעולם האקדמי. היו שלושה חוקרי מיניות בארה"ב ששברו את המובהקות של התפיסה ההטרוסקסואלית. מאמצע המאה העשרים התחיל מושג שנקרא "מודל צמצום הדחף". במידה מסוימת מודל צמצום הדחף מזכיר לנו את רעיונו של פרויד. זו תפיסה שמדברת על כך שהיצר המיני הוא קשת רחבה של תשוקות, רצונות ודחפים (גם בגיל הבוגר). כל חברה מתחמת את תחומי המותר והאסור מבחינה מינית. כל אלו נמצאים במסגרת של שנות השישים בהן פוקו כותב.
לצד זה, יש סדרת התפתחויות בתחום האינטלקטואלי שמייצרות תפיסת עולם רלטיביסטית, יחסית. סדרת התפיסות האלו מתגלגלת בסופו של דבר לתפיסות פוסט מודרניסטיות. התפיסות הפוסט מודרניסטיות החלו לאחר מלחמת העולם השנייה שאנשים החלו להטיל ספק בהישגי המודרניות. ישנה גם אנטי-תזה למלחמה הקרה בה כל צד טוען שהוא הצודק ואז קמו הפוסט מודרניסטים וטענו שאין אמת אחת. העולם האינטלקטואלי נאלץ להסתכל על העולם כמערכת יחסים – קצת אמת בכל מקום. מעבר לכך, היה גם כישלון של תאוריות מודרניות למיניהן. תיאוריות המודרניזציה אומרות שיש רצף בין שני קטבים – חברה מודרנית וחברה מסורתית ובסופו של יום, כל העולם יגיע למודרניות (כל בני האדם, פשוט כרגע הם נמצאים בשלבים שונים בדרך למודרניות, האידיאל הוא כמובן האדם האנגלו-סקסי/צרפתי. המתקדמים ביותר בציר). התיאוריות הפוסט מודרניות הביעו ביקורת על כך. פוקו גם צמח בתוך מציאות שבה השפה מתווכת לנו את המציאות.
פוקו מדבר על המשולש ידע-כוח-השיח. פוקו הופך את המשוואה שידע הוא כח ואומר כי כח הוא ידע. כאשר יש לנו מערכת של כוח, הכוח בחברה מייצר את הידע, מייצר את האמת שלנו. האמת היא לא אמת אובייקטיבית אלא תוצר של מבנה הכוח בחברה. במובן הזה הוא מרקיסיסט כיוון שגם מרקס אמר שההוויה מייצרת את התודעה. אצל פוקו הכוח הוא סדרה אינסופית של זרמים קטנים שמגיעים מהמון כיוונים. כל זוג, גבר ואישה מייצרים זרם קטן של כוח. כשנוצר שדה של כוח, נולד לעולם שדה ידע – אמת.
