רוסו והנאורות

רוסו היה איש אשכולות עסק הרבה במוזיקה(היה מלחין ותאורטיקן,) הוא עסק בבוטניקה ובנוסף כתב ספר על "המטייל הבודד," ספר זה הוליד גל של רומנטיקה נטורליסטית. הוא בנוסף כתב רומן אשר חדור ברעיונותיו על מוסר טבעי, הוא היה רב המכר הגדול ביותר במאה ה,18- הוא עורר

בקוראים תגובות רבות והם שלחו לו מכתבים רבים. הוא כתב טקסט בשם "וידויים" אשר מסמל את ראשית הז'אנר של אוטוביוגרפיה מודרנית. הוא בנוסף כתב ספר על החינוך שהוא החשוב ביותר

מאז אפלטון. אין ספק כי הוא אחד מההוגים החשובים ביותר. בנוסף, הוא גם תאורטיקן פוליטי,

מקדם אמנות חברתיות. ההגות של רוסו, אולי יותר מכל אדם אחר קשורה לביוגרפיה שלו.

 

רוסו נולד בשנת 1712 בז'נבה, שוויץ, אז היא הייתה רפובליקה עצמאית. הדת בז'נבה מורכבת מפרוטסטנטים קלוויניסטים והיא מוקפת בדוכסיות קתוליות. רוסו הוא פטריוט של ז'נבה. הוא מתנגד לשלטון מלוכני באופן רדיקלי וזה קשור באופן הדוק למקום מוצאו. אמו של רוסו מתה בעקבות לידתו ועד גיל 10 גידל אותו אביו אשר היה שען. הוא לא קיבל חינוך פורמלי אך אבא שלו דאג לחנך אותו והוא זכה לחינוך טוב מאוד אך לא פורמלי. בגיל 10 אביו הסתבך בצרות ונאלץ לברוח מז'נבה

לשוויץ(באותה תקופה לא בשוויץ.) הוא עובר למשפחת אמו ולאחר זמן מה הדברים הסתבכו והוא נאלץ לעזוב ולחזור לז'נבה אל דודו. ישנו ניסיון להפוך אותו לשוליה אך הוא לא מסתדר בזאת והוא עוזב את ז'נבה, מתחיל לשוטט ולבסוף בשנת 1728 הוא פוגש אצילה שוויצרית שחיה בסבויה והוא הופך לבן חסותה וגם למאהבה במשך 10 שנים. היא דואגת שהוא ימיר את דתו לקתוליות וכאשר

היא נקלעה לצרות הוא מנתק איתה קשר. בשנת 1741 הוא מגיע לפריז וממשיך את חינוכו, מתפרנס בהוראה פרטית ובהעתקת תווים ומתיידד עם אנשי הנאורות(דידרו.) כאשר דידרו הופך

לעורך האנציקלופדיה רוסו מצטרף וכותב עשרות ערכים(בייחוד מוזיקה.)

 

בשנת 1743-1744 רוסו הופך להיות המזכיר של השגריר הצרפתי בוונציה. הוא טוען כי הכול תלוי בפוליטיקה ואנשים הם מה שהממשל עושה מהם. ונציה נחשבת כמושחתת ואת ז'נבה הוא רואה כרפובליקה אמיתית. בשנת 1745 הוא פוגש בתופרת פשוטה, חסרת השכלה אשר הופכת לבת זוגתו והוא נושא אותה לאישה. נולדו להם חמישה ילדים ואת כולם הוא מוסר עם לידתם לבתי

יתומים מוזנחים. הוא חש רגשות אשמה עצומים על המעשה הזה והאוטוביוגרפיה שלו מבוססת על

רגשות אלו וזאת הפרשה הכאובה ביותר בחייו.

 

בשנת 1750 הוא חודר ללב הציבור כאשר הוא כותב מאמר אשר עוסק במדעים ובאומנויות שמדרדרים את החברה והפרט. כאן מתחיל שבר בין רוסו ואנשי הנאורות. בשנת 1755 הוא מפרסם טקסט רדיקלי אשר עוסק במקור ובאי השוויון בין בני אדם. הוא ממשיך לקבל חלק מהנחות היסוד

של הנאורות, להקצין אותם ולצאת כנגד חלק מהן. בשני המאמרים האלה רוסו מציג את הבעיה –

האדם היום הוא לא אדם טבעי, אנו חיים בציוויליזציה ותרבות אשר השחיתו אותו באופן חסר תקנה. כל שאר ההגות שלו מנסה להתמודד עם הדיאגנוזה הזו. לאחר מכן רוסו עוזב את פריז, זהו מעשה בעל משמעות סימבולית ופרובוקטיבית. הוא כותב את "אמיל" ו"על האמנה החברתית," הוא מציע חינוך אשר מנסה לעצב אדם ללא מגע עם החברה, אלא עם פיתוח היכולות הטבעיות שלו. באמנה

 

 

 

 

 

החברתית הוא מציע מודל התארגנות חברתית שמבוסס על חירות ושוויון שימנע את ההשחתה שיש

בציוויליזציה האירופית הקיימת. הדבר הרדיקלי ביותר בשני הספרים האלה הוא העיסוק בדת.