רוסו בונה את הטיעון שלו בדרך פילוסופית כמו דקארט, הוא מתחיל בהטלת ספק ומוסיף כי מצב זה לא נועד להישאר לאורך זמן, הטלת הספק היא בעייתית לדעתו. ראשית, רוסו תוקף את הכנסייה על הדוגמתיות שלה אך הוא גם מוסיף ותוקף את הפילוסופים. הוא תוקף אותם על ספקנותם ומבקר את
הנאורות בכלל. רוסו מבקר שתי עמדות פילוסופיות שהיו קשורות לדת ולביקורת הדת:
– מטריאליסטית: מה שיש בעולם זה חומר אך בעולם אין רוח, נפש. זוהי תפישה אשר טוענת כי בעולם יש רק חומר, גם הנפש שלנו היא גילום מסוים של חומר. הובס מעלה את התפישה
הזאת והרדיקלים מהוגי הנאורות מאמצים אותה. – חושית: כל הידע שלנו, כל מה שיש בהכרה שלנו בסופו של דבר נגזר מהחושים, זוהי
תפישה שמקורה בלוק.
רוסו מתנגד למטריאליזם כי הוא כן רוצה נפש, הוא מתנגד לחושים מכיוון שלרוסו חשוב מוסר ומצפון. הוא רוצה את המצפון כמה שמעורר בנו מוסר באופן פנימי. לכן, אלו הן שתי העמדות
הפילוסופיות שהוא דוחה. הוא משתמש במתודה פילוסופית אך גם תוך כדי ביקורת על הפילוסופיה.
רוסו מתחיל כמו דקארט – "אני חושב משמע אני קיים," ניתן להוכיח את הקיום שלך באופן ודאי. אפילו אם כל התכנים בהכרה שלך שגויים, עדיין יש לך הכרה, משהו שחושב. הוא מוכיח כי יש עולם חיצוני, לאחר מכן הוא בוחן את הקשרים הקוגניטיביים שלו, להסיק מסקנות והוא מגיע למסקנה כי הוא יצור פעיל ותבוני. רוסו ממשיך כמו רבים אחריו וגוזר את הדת הטבעית, מבחינתו יש חומר
בעולם והחומר עצמו אינו יכול להפיק תנועה. ישנו עולם חיצוני אשר מורכב מחומר, החומר זז אך הוא לא יכול להזיז את עצמו ויש סיבה לכך שהוא זז, יש רצון בעולם, ישנו כוח שמפיק רוח חיים
בטבע וזוהי האמת הדתית הראשונה שלו.
לא רק שיש תנועה ביקום, יש סדר ביקום ואם יש סדר אז יש מישהו שקבע את הסדר, ישנה איזושהי תבונה אשר מסדרת את הדברים. אנשים רבים כמו רוסו משתכנעים מהטיעון של השעון, לדעתו חייב
להיות יצור תבוני שעומד מאחורי הדברים.
כעת רוסו מתחיל לאפיין את האדם. עולם הטבע הוא עולם סדור, העולם האנושי לפי רוסו הוא כאותי, מלא ברוע. אנשים שמתנגדים לדת, לדתות ההתגלות טוענים שאם היה אל טוב, חזק אז לא היה רוע שכזה בעולם. התשובה של רוסו לטיעון הזה היא שהאל העניק לנו את החופש הרצון, את הבחירה וזה מה שמאפיין את האדם וזה מה שמאפשר לאדם לפעול לרעה. אם אדם הולך בעקבות התשוקות והיצרים שלו הוא יעשה דברים רעים ואם הוא ילך בעקבות המוסר הוא יעשה דברים טובים. מתנהל ויכוח מדוע האל ברא את האדם בצורה שכזאת, רוסו מגיב לכך – האל נתן לנו את חופש
הרצון(הדבר הטוב) ולכן יש רוע.
האדם יכול לעשות רע אך הרוע הזה לא יכול לפגוע בסדר הבסיסי שיש בעולם. למרות שהאל מניח לאדם לעשות רע, הרוע הזה מאוד לא קל, הכול יסתדר לטובה. הרוע של האדם, הם שהופכים אותו לאומלל, המעשים הרעים הם אלה שהופכים את האדם לאומלל. אפילו הסבל הגופני, אפילו הפחד והסבל מהמוות הם באשמתנו(הפרא לא מפחד מהמוות.) גם הסבל הבלתי נמנע שהוא מנת חלקו
של כל בן תמותה, הוא רק באשמת האדם ולא באשמת האל. בכל מקרה, כדי להציל את צדקת האל אז יש רוע בעולם שהאדם גרם לו, הוא קטן ביחס למערכת כולה אך הוא עדיין רוע. אם אנו רוצים להצדיק לגמרי את האל אנו צריכים להניח שיש שכר ועונש
בעולם הבא ומכאן רוסו גוזר את הישארות הנפש, והשכר והעונש בעולם הבא.
רוסו הוא דאיסט מאוד מתון, הוא יותר קרוב למה שהדת הרגילה אומרת. לאחר מכן הוא שואל – האם הנפש מתקיימת לנצח? הוא לא יודע אם כן אך היא כן מתקיימת לדעתו מספיק כדי לקבל את
העונש או את השכר. כעת רוסו באמת עובר לצד שהוא מזוהה איתו – הרגש, המצפון, האור הפנימי. לאדם יש מצפון, הוא יוצא נגד המטריאליזם שאומר שיש רק חומר ושהכול מגיע מבחוץ. המצפון אומר לאדם מה טוב ומה רע, התחושה המוסרית שלנו היא פנימית לנו, לא ניתן לגזור מוסר
מאינטרס עצמי, הקוד הפנימי שלנו אומר שאנו צריכים לדאוג לאחרים.
השאלה שנשאלת היא – מדוע יש דברים רעים? המצפון מדבר אלינו בלשון הטבע, המצפון מעדיף
פרישות ושלום. הדעות הקדומות שהחברה יצרה מבריחות אותו, לבסוף הוא חדל לדבר איתנו, החברה הרסה את המצפון. הוא מכין את הקרקע לתפישה חברתית – אם הרוע טמון בחרה, יש
לשנות את החברה.