את כל מה שלא טוב הם מטילים על המזרח, הם טוענים כי המשטר המערבי יותר נכון, יש בו שליט מרוסן. הוא אומר כי הם לא טורקיה אך מסתתרת הבנה כי הם לא שונים הרבה מטורקיה. ישנו מתח פנימי – מצד אחד אנו מאמינים בתפישה של לוק על כל ההנחות שלה ומצד שני אנו מקבלים את
הסדר הקיים בו יש מדרג של אנשים ושליט אבסולוטי.
שלטון על ידי נציגים הוא שלטון אשר שייך לתחום האמנה החברתית. נציגים הם נבחרים אשר אמורים לנהל את העניינים. מבחינתו אצל האסייתיים יש שלטון עריץ אך לא כך באירופה. בתרבות האירופאית מאז ומתמיד יש התנגדות לשלטון אבסולוטי של נציגים. במונרכיה הוא אומר שיש גם
נציגים וגם שלטון אבסולוטי, החוקים שהשליט מחוקק אמורים לייצג את דעת הכלל. מצד אחד כולנו שוויוניים ומצד שני אנו מפחדים מן העם הפשוט ומעדיפים או נקרעים בין תפישה של כיוון דמוקרטי
לבין אבסולוטיזם נאור.
בעם ישנה ביקורת חברתית רדיקלית, ישנה ביקורת על החברה הצרפתית החדשה. הוא טוען שתחילה העם היה דבר פוליטי וראוי והחשיבו ברומא וביוון את העם(לא מדויק.) בעבר העם בצרפת נחשב לחלק המועיל ביותר, היקר ביותר והמכובד ביותר(לא נכון, היה עולם פאודלי.) דידרו עושה מעין מניפולציה כדי לתת כעת ביקורת – פעם בצרפת העם כלל את כולם למעט האצולה והכמורה וכעת כל מי שיכול מוציא את עצמו מהעם. כעת נותרו בעם רק הפועלים והאיכרים. את אנשי העם
הוא מתאר כפרודוקטיביים, מוסרים, טובים ואת האחרים הוא מתאר כיהירים, מתנשאים, סוררים, נהנתנים. בנאורות ישנה ביקורת על הסדר החברתי החדש, על המעמדות החדשים וגם זה מבוא
לרוסו.
בנספח לתיאור המסע של בוגנוויל – ישנו טקסט של איש צבא אשר עשה מסע מסביב לעולם והוא מתאר את המסע שלו בפירוט ואת טהיטי ואת החירות המינית שהוא מצא בטהיטי. דידרו כותב נספח לטקסט הזה, ב' קרא את החיבור של בונגוויל וא' לא קרא. הוא מוסיף תיאורים שיראו
כריאליסטים למה שקורה בטהיטי, ישנה ביקורת כלפי החברה האירופאית, ישנו מאבק בין החברה
המערבית לילידים, בין טבע לתרבות. זהו ניגוד אשר מתרחש בחברה האירופאית.
ישנו נאום של ישיש כנגד אנשי אירופה: אותם מעניין לשעבד עמים אחרים, לרדוף אחר כוח. אחד המאפיינים של התרבות האירופאית הוא יצר השליטה. המאפיין השני הוא הדת המעוותת שלה הוא יקדיש עוד הרבה מקום. מבחינתו התרבות האירופאית מבוססת על צרכים משונים ותשוקות
חוטאות, בניגוד לבני טהיטי אשר חיים לפי האינסטינקט הנאור של הטבע. ישנו ניגוד ברור בין טבע לתרבות, דידרו בעד תבונה אך לא נגד הטבע. הרעיון של שררה, של שלטון, של קניין הם עניינים תרבותיים מעוותים. בחיים על פי הטבע הכול משותף. ישנה התרכזות גם במוסר המיני וגם בייחס
לנשים.
בשיחה בין הכומר לאיש טהיטי ישנה שיחה בין טבע לנאורות. ישנה ביקורת על העולם המודרני, השמרן בעל הקניין. ישנו ויכוח על מוסר מיני כאשר דידרו טוען שהם טבעיים ואין לאסור אותם, הוא
מגיע עד כדי התרת גילוי עריות. הכומר מתנגד לעניין הזה בייחוד בשם הדת. אורו(איש טהיטי) מבקר את האל, מדוע הוא לא מונע מאנשים לעשות דברים אסורים, נפשעים? זוהי ביקורת
מטאפיזית. הוא ממשיך ומבקר את המוסר המיני – הוא טוען כי אנשים מטבעם הם חופשיים, יכולים לעשות מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באדם אחר וכך מבקרת הנאורות הצרפתית את הדת
הנוצרית, זה מה שעומד בלב הביקורת שלהם.
כל אנשי הנאורות חושבים שהכנסייה היא מוסד מדכא, מעודד בורות, כולם בעד חופש דת וסבלנות דתית. כל אנשי הנאורות נגד המושג של "החטא הקדמון" שהוא מושג בליבת הנצרות(שהאדם רע
ביסודו, חוטא ביסודו והמיניות היא פרדיגמה לחטא הזה) והנאורות שוללת את דימוי האדם הזה. החטא הקדמון עומד בבסיס כל הארגון הנוצרי, יש לבטל אותו – באמצעות טבילה, השארות בכנסייה
ולכן מושג זה עומד בבסיס הביקורת של הנאורות.
בנוסף, דידרו מבקר את קיום המוסר הזה. אלו לא חוקים שמישהו מקיים אותם באמת – יש ניאוף.
החוקים לא רק מנוגדים לטבע ולתבונה, הם יוצרים צביעות ודיכוי חברתי.
סיכום ביניים:
דיברנו על המסורת של הובס ולוק, על הנאורות הצרפתית. ואלו הן הנקודות העיקריות שבהן רוסו
יטפל:
– האדם: הוא אינדיבידואלי, אנוכי והוא א-חברתי מיסודו ולכן החברה הופכת לשאלה. זוהי
עמדה רדיקלית, חדשנית ומעוררת אי נוחות.
– המדינה או הגוף הפוליטי הם תועלתניים.
– תפישה פוליטית:
- אנשי הנאורות מאמינים בשוויון בין בני אדם אך בפועל הם נזהרים לא להשיג
מסקנות דמוקרטיות מדי. הם פועלים בקונטקסט של מלוכה אבסולוטית.
- ההנחות הן דמוקרטיות אך הדעה המקובלת היא שההמון הוא מסוכן, בור ואלים וזה
מונע מהם להסיק מסקנות רדיקליות.
– תבונה: היכולת של האדם להפעיל את הרציונליות כדי לבקר את הסדר הקיים. הם מבקרים
את הדת ואת המשטר הישן(הפאודלי.)
